מטרת הצעת החוק הינה הטלת מס עזבון על ירושות בשווי מעל 10 מיליון שקלים חדשים. הנימוקים בעד הטלת מס עזבונות שהוצגו על ידי ועדת בן-בסט: 1) עזבון הינו הכנסה כמו כל הכנסה אחרת ולכן אין סיבה לפתור הכנסה זאת ממס; 2) הטלת מס עזבון יקטין את אי השוויון בחברה הישראלית. נימוקים אלה נראים היום צודקים ונכונים יותר מאשר בעבר. מס העזבון כבר הוטל בישראל בין השנים 1949-1981. הוא הוטל בראשית דרכה של המדינה, כשמצבה הכלכלי של ישראל היה קשה ביותר והממשלה הזדקקה למקורות רבים לצורך פיתוח המשק הלאומי וגם לצורך קליטת עלייה המונית. המס בוטל בשנת 1981 באמתלה של הגדלת הכנסות המדינה ממסים והקטנת שיעור הכנסות המתקבלות ממס זה בכלל הכנסות המדינה. היום ברור למדי שהחלטה על ביטול מס העזבון הייתה החלטה שגויה, כיוון שביטול זה יצר עיוות קשה מאוד במדיניות הפיסקלית של ישראל. בנוסף לכך, העדר מס על עזבונות גדולים מבדיל את ישראל מרוב המדינות המפותחות כגון: ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי, בהן הוטל מס העזבון לפני 100 שנה ויותר. לאור כל זאת, ניתן לומר שהטלת מס העזבון על עזבונות גדולים הינו צעד הכרחי ונכון הן מבחינה כלכלית והן מטעמי צדק חברתי.

מוצע כי בגירים יהיו מחויבים לחבישת קסדת מגן רק במהלך רכיבה בדרכים בינעירוניות, במהלך תחרויות או במהלך פעילות ספורטיבית. הצעה זו אינה מבטלת את ההוראה הכללית המחייבת קטינים בחבישת קסדה

במציאות יש נשים חרוצות רבות החשות מחויבות גבוהה למקום עבודתן, והן מגיעות לעבודה חרף הטיפולים הקשים ולעיתים ביום הטיפול עצמו, לפניו או אחריו. נשים אלה נעדרות לזמן קצר ביותר ולעיתים כלל אינן נעדרות. נוצר אפוא מצב אבסורדי לחלוטין, שבו החוק אינו מגן כלל על מי שעושה כל אשר לאל ידה שלא להיעדר מהעבודה, ומגונן (וזאת בצדק כמובן) רק על מי ששיעור ההיעדרויות שלה ניכר.

קבלת ההצעה תיטיב את מצבו של הזכאי, שיוכל לבחור בין קבלת גמלה בעין (כפי שבפועל המצב כיום) לבין קבלת גמלה בכסף, שתאפשר לו לרכוש את שירותי הסיעוד בעצמו. קבלת ההצעה תיטיב גם את מצבן של המטפלות, שלא תהינה שבויות בידי חברות/עמותות הסיעוד, אלא תוכלנה להתקשר באופן ישיר עם הזכאי ומשפחתו. כמו יתאפשר תשלום גבוה יותר למטפלות ולפיכך תעלה גם איכותן.