שלי בציון יום זכויות האדם בכנסת: "לעיתים קרובות מידי זכויות האדם הן זכויותיו של האדם הפריבילגי, זכות עודפת למי שיש לו כסף"

15 בדצמבר, 2015

שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת ציון יום זכויות האדם, וייחדה חלק גדול מנאומה לתאונות עבודה ולמקרי המוות בענף הבנייה. לצפייה בדבריה המלאים:

תוכן הדברים המלא:

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לעתים קרובות מדי זכויות אדם הן זכויותיו של האדם הפריבילגי ולא של האחר: הזכות לקבל ייצוג משפטי נאות היא לפעמים זכותו של מי שיש לו כסף לשלם עבור ייצוג משפטי; הזכות לקבל טיפול רפואי - אם כי בישראל מערכת הבריאות שלנו עדיין עומדת על רגליה היטב – היא בדרך כלל זכות עודפת למי שיש לו כסף לקנות טיפול רפואי יותר טוב, ככל שהרפואה מופרטת כך זה גדל; הזכות לקנות בזול היא לעתים קרובות על חשבון זכותו של האדם העובד, שלפעמים עובד בתנאי עבדות ממש בסדנאות יזע; זכות הקניין היא מטבע הדברים זכותו של מי שיש לו קניין; וגם הזכות לקורת גג, שהיא באמת זכותו של כל אדם עלי אדמות, שאנחנו כל כך מזדהים אתה ועושים הכול כדי שהיא אכן תינתן לכל בני האדם באשר הם.
בשיח הזה אנחנו קבוצה אחת קטנה ושולית - אלה שבונים לנו את הבתים, אלה ששמים לבנה על לבנה, עם מלט בין הלבנים, עומדים על פיגומים ובונים את הבתים שלנו. להם אין זכויות, אין להם אפילו את הזכות לחיות. אני מקשרת כאן בהמשך ישיר לדיון כאוב ביותר שהיה היום בוועדת העבודה והרווחה ובו דובר על תאונות עבודה בענף הבניין. זה נשמע שם נורא נורא יובשני, אבל האם אתם יודעים שרק השנה – רק השנה – נהרגו באתרי בנייה 26 בני אדם, שזה יותר מההרוגים בגל הטרור הקשה הנוכחי? האם מישהו יודע את שמותיהם? האם מישהו שמע עליהם? האם מישהו שמר על חייהם?
מספר ההרוגים בבניינים שנבנים במדינת ישראל הוא תמיד תמיד יותר מ-50% מכלל כל תאונות העבודה במדינת ישראל. אבל אלה אנשים שאין להם זכויות, ולמה אין להם זכויות? כי מדובר בדרך כלל בהרוגים שהם או פועלים פלסטינים או סינים או ערביי ישראל, ואם הם יהודים - הם או עולים חדשים או מזרחיים.
זה כואב להגיד את המדרג הזה של זכויות אדם, אבל זה מדרג זכויות האדם. כי לו 26 ההרוגים בתאונות הבניה במדינת ישראל, אלה שבונים לנו את הבתים ומממשים את הזכות שלנו לקורת גג היו 26 יהודים ישראלים אשכנזים ממעמד הביניים, היינו שומעים על כל אחד מהם וקוראים עליהם בעמוד הראשון.
מה קורה כשנהרג פועל בנין, אתם יודעים? מה צריך לקרות? כמובן שצריך להגיע אמבולנס, וצריכה להגיע משטרה, ואתר הבניה צריך להיסגר לאלתר, כי הרי מישהו גרם לזה שהוא ימות, שחייו יהיו כל כך זולים, איזושהי רשלנות מאוד מאוד כבדה, שלפעמים גם כתב אישום בצידה, גם אין כתבי אישום – זה סיפור אחר. מגיעה המשטרה, לוקחת את הפרטים, מגיע אמבולנס, מפנה את הגופה, והאתר חוזר לעבוד כאילו לא קרה דבר. ציפור לא צייצה, כלום לא קרה, הכל חוזר לקדמותו. זה מבטא את היחס שיש לנו לבני האדם שעובדים במקומות האלה. והפקח של משרד הכלכלה, שמגיע כדי לבדוק אם באמת צריך להגיש כתבי אישום על רשלנות ומה קרה שם, הוא מגיע לא עם רכב עם צ'קלקה לאזור האירוע החמור שקרה, אלא באוטובוס, כי לא משלמים לו דמי נסיעה, ושכר היסוד שלו הוא 3,100 שקלים לחודש. זה גם דוגמה ליחס שאנחנו נותנים לחקירת מקרי המוות האלה, שלא לדבר על ההמונים שנשארים נכים ופצועים אחרי מוות באתרי הבניה.
לפני 10 שנים חיפשתי דירה ומצאתי אחת ממש מושלמת ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב. אבל ידעתי שחצי שנה קודם נהרג שם פועל בנין, ולא הייתי מסוגלת לקנות את הדירה הזאת, פשוט לא הייתי מסוגלת. הייתי בטוחה, או משוכנעת, או חששתי שהדם של הפועל ההרוג יזעק אלי מקירות הבית. והגיע הזמן, אנחנו בעידן השיימינג, הגיע הזמן לשיימינג, מעבר לחקיקה מקיפה ועמוקה שאנחנו לוקחים על עצמנו עכשיו – לשיימינג של קבלנים שלא חסים על חיי אדם כי חייהם זולים, ויותר זול לא לנקוט באמצעי הבטיחות שנדרשים על פי חוק, וגם – שמי שקונה דירה בבניין יידע שאנשים נתנו את דמם על הבניין הזה. יכול להיות שהחשיפה ואור השמש, כדרכם של אלה, שהם כל כך טובים ומועילים, יובילו גם לזה שפחות אנשים חפים מפשע, חלשים ומעונים וחסרי זכויות ימותו על מזבח בניית הבתים שלנו. תודה רבה.