"ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יש אחריות רבה על התדמית הירודה של הכנסת"

19 בינואר, 2016
האזינו:

שלי התראיינה בתוכניתו של יהודה עמרני ברדיו קול רמה, והתייחסה ליום ההולדת של הכנסת שצוין היום ולמשבר ברשת מגה.

מתוך דבריה על ציון יום ההולדת של הכנסת:

"שלי: אני באמת לא מוצאת סיבה מיוחדת לחגוג, אפילו להפך. אם כי אני חייבת לציין ולהגיד שאני מאוד אוהבת את השליחות שלי כחברת כנסת ומרישה שכבוד גדול נפל בחלקי, אבל אני חושבת שהכנסת נראית רע מאוד – ולא סתם היא נראית רע מאוד.

עמרני: תסבירי.
שלי: אני חושבת שהשנה האחרונה היא שנת שפל בתולדות הכנסת, וזו השנה העשירית שלי כחברת כנסת אז אני חושבת שיש לי איזו פרספקטיבה. יש סוג של התנהגויות שפעם אפיינו באמת של איזה אחד או שניים, ח"כים שוליים, שהפכו להיות התנהגויות מרכזיות – ניבולי פה, התלהמות, גסות לשמה, התקוטטות לשמה. אין יד מכוונת. גם כשקורים דברים מוזרים, כמו למשל מחיאות כפיים במליאה – דבר שהוא אסור על פי התקנון ובצדק, אנחנו לא קרקס, אנחנו מקום רציני ואנחנו מייצגים ציבור שקורים לו לפעמים דברים מאוד עצובים וקשים – אז אין מי שיהסה את המתפרעים, ואני חושבת שליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יש אחריות רבה מאוד.
עמרני: למה אנחנו שומעים בקול שלך רק את הצד השלילי? בכנסת ישנם חברי כנסת שבאים חדורי שליחות ציבורית, עושים עבודה נאמנה, רובם ככולם אכפת להם מהציבור. למה לא להראות את זה?
שלי: בהחלט צריך להראות את זה, ואני חושבת שאני מראה את זה כל הזמן. אני חושבת שהכנסת הוא מקום נפלא, באמת. הדבר המקסים ביותר שקורה בכנסת, ואנשים לא מודעים לו, הוא שזה המקום היחיד במדינה בעצם שבו יום-יום ושעה-שעה עובדים בכפיפה אחת חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ימין ושמאל, משתפים פעולה בהמון דברים, וגם יש הרבה מאוד חברי כנסת – אולי הם לא מפורסמים והציבור לא מכיר אותם – אבל הם מסורים ונאמנים ועושים עבודה מאוד קשה. אני גם מאוד מכירה בחשיבות של הכנסת. זה המקום שאותו בוחרים האנשים בדמוקרטיה שלנו. דווקא לכן אני חושבת שלציין את היום הזה בסדרה של גימיקים – הרי כל הזמן מאשימים אותנו שאנחנו קרקס, ובמידה רבה בשנה האחרונה הכנסת היא קרקס. אז לקחת ולקרקס עוד יותר, להגזים עוד יותר את עקב אכילס שלנו? זה דבר שהוא שלילי בעיני. הדבר הנכון הוא שהכנסת תעסוק בתכנים ובדברים החשובים, מה שלצערי לא קורה כי יש חברי כנסת שמאפשרים לממשלה לצפצף על חברי הכנסת ולהעביר דברים מאוד דרמטיים בלי חקיקה.
...
דווקא כמי שהכנסת נורא חשובה לה, ואני מאוד מוקירה את התפקיד שלי ושל חברי כחברי כנסת, אני חושבת שאנחנו נמצאים בנקודת משבר וחייבים להבין שחלקים מאוד גדולים בציבור מרגישים שאנחנו לא מייצגים אותם נאמנה ושאנחנו רחוקים מהם ומנותקים מהם. אני אתן לך דוגמה קטנה – הסוגיה הזאת של העלאת השכר של חברי הכנסת היא דבר נוראי. לצערי הרב היינו מאוד מעטים שנלחמו שלא לקבל את העלאת השכר. יו"ר הכנסת, במקום להתייצב ולהגיד 'אני לא מסכים שחברי הכנסת יקבלו העלאה של יותר מאלף שקלים בחודש שעה שבני האדם הרגילים נכתשים תחת שחיקת השכר', במקום זה הוא גינה את מי שהתארגנו וביקשו שלא לקבל את ההעלאה הזאת. אתה רואה דברים ממש בוטים שקורים, והם בהחלט פוגעים בנו. אני חושבת שהם פוגעים גם בדמוקרטיה."

על המשבר ברשת מגה הוסיפה:

"עמרני: איפה הכשל? איפה הבעיה? מה יכול להביא לפתרון?
שלי: הכשל הוא בזה שבעלי שליטה חמדנים ותאבי בצע פחות או יותר בזזו את הקופה של החברה המוצלחת הזאת וחילקו דיווידנדים כשהחברה הפסידה, לקחו נדל"ן וחילקו אותו לעצמם כדיווידנד. איפה שהמנהלים כשלו בניהול ובעלי השליטה היו חמדנים – בסוף הם אכלו בוסר ושיני עובדים תכהנה.
עמרני: אבל למשוך דיווידנד זה אומר רווח. בסוך בעל חברה רוצה להרוויח, הוא צריך למשוך דיווידנד. גם יש לו אינטרס שבשנת 2018, 2020 והלאה הוא יוכל להרוויח. מה האינטרס שלו לפרק את החברה?
שלי: אז זהו, שלא תמיד זה ככה. לפעמים בעלי השליטה – מה זה בעל שליטה? אני לא מדברת דווקא על מגה. בעל שליטה יכול להיות בעל 10% מהמניות, שכל ה-90% האחרים זה אנחנו, ה כל החסכונות שלנו מושקעים בחברות האלה, החוסכים, הפנסיות, הכל שם. לפעמים בעל החברה יש לו אינטרס אחר מטובת החברה – הוא רוצה מהר לממש דיווידנד, לא אכפת לו מה יהיה אחר כך. אז הוא משלם גם המון כסף למנכ"ל, והמנכ"ל עושה מה שטוב לבעל השליטה ולא מה שטוב לחברה. אתה יודע מה? שמעתי שהמנכ"ל שעכשיו היה חצי שנה מקבל 2 מיליון שקלים על חצי השנה הזאת. עוד אחד מהמנהלים מקבל בונוס של 560 אלף שקל. וזה כשהעובדים המסכנים, שעובדים בירקות, בעופות –
עמרני: כן, אבל הבעיה התחילה לפני זה.
שלי: לא, רגע. אני חייבת לשים כאן את הזרקור. זה לא מוסרי, זה לא נכון, זו שערורייה וזו חוצפה שהמנהלים האלה ימשכו לעצמם עכשיו מיליונים בזמן שאנשים בוכים בדמעות כדי לשמור על מקום העבודה שלהם שמרוויחים שם 4,800 שקלים בחודש – וההנהלה עוד מאשימה שהשכר של העובדים גבוה מידי. משהו כאן מעוות לגמרי. כאן באמת התפקיד שלנו, חברי הכנסת. אני מנסה שוב, שנה אחרי שנה, להעביר חוק שיהיה איזה יחס בין שכר המנהל לבין שכר העובד. לא שיהיה אותו שכר, שהמנהל ירוויח הרבה – אבל השאלה היא פי כמה ביחס לעובד.
עמרני: אבל אולי לא צריך את רשת מגה? היא יש לה מחירים מסוימים שהיא לא יודעת לעמוד בהם, יש כוחות שוק אחרים שיכולים לעשות לנו הצרכנים את השוק הרבה יותר זול.
שלי: אני חשובת שאמרת דבר מאוד אכזרי עכשיו. מה זה לא צריך את רשת מגה? אתה מבין שזה לזרוק 4,500 עובדים הביתה?
עמרני: לא, מה פתאום. אני אסביר. מה שקורה כשיש חברה שפושטת רגל, אז חברות אחרות משלטות עליה. הרי אותם מבנים לא יעמדו ריקים. אותם עובדים, רובם לפחות, ימצאו בית תחת מעסיק אחר. זה כוח השוק. ככה הוא עובד.
שלי: אז ממה לא. חשוב לי עכשיו להגיד משהו שאולי הוא ישמע טיפה מורכב. מי זה אנחנו, שאתה אומר 'אנחנו צריכים לקנות בזול'? אנחנו זה גם העובדים של מגה, אנחנו זה גם העובדים של רמי לוי. אני רוצה שעובד כזה, שהוא ירוויח את ה-4,700 או את ה-5,000 שקל האלה, ולא את המינימום במינימום. מי שקונה עוף בשקל אצל רמי לוי צריך לזכור שעוף בשקל זה עובד בשקל. במקום שבו בוזזים את העובד ולא נותנים לו את שכר המינימום – המקום הזה יגיע לכולם בסוף. אני רוצה סולידריות עם העובדים.
עמרני: מה שאת אומרת – מאוד קשה להבין אותו כלכלית. את אומרת שהציבור צריך לשלם מחירים יקרים כדי לממן עובדים יקרים. זה מה שאת אומרת?
שלי: לא. קודם כל, אפשר שרמי לוי ימשוך דיווידנד יותר קטן.
עמרני: אבל רמי לוי כבר מוכר לנו עוף בשקל, ועכשיו את אומרת לא לקנות אצלו אלא אצל מישהו אחר.
שלי: לא, אני אומרת שהחובה שלי כנציגת ציבור היא לדאוג לעובדים המסכנים והעניים האלה. אתה יודע מה, אני לא יודעת אם נשאר זמן, אבל אני אתן לך דוגמה קטנטנה. אני בשעתו מאוד הייתי בעד חוק הספרים, שזה חוק שאומר שלא מוכרים ספרים בקילו – כי בדרך יש שרשרת ייצור ענקית של בדתי דפוס, סופרים, מוכרים והכל, שברגע שאתה מוכר את הספר בשקל גם להם יורדת המשכורת.
עמרני: מצד שני כשהרגולטור מתערב, יש התערבות בכוח שוק וזה גורם להפחתת רווחים והפחתת כדאיות גם ליצרנים ולמוכרים.
שלי: תשמע יהודה, מכיוון שאתה מראיין אותי ואני צריכה להגיד את השקפת העולם שלי ולא את שלך –
עמרני: אנחנו רוצים לחדד אותה.
שלי: בשעתו כתב לי נהג אוטובוס, הוא כתב: 'שלי, אני מאוד אוהב אותך, אבל אני מרוויח בסך הכל 21 שקלים לשעה' – זה היה לפני שהעלו ל-23 – 'ואני רוצה לקנות ספר בשקל, ואת מונעת ממני'. אז כתבתי לו מכתב מאוד ארוך והסברתי לו שהוא מרוויח רק את שכר המינימום כי חברת האוטובוס שהוא עובד בה הופרטה, ועכשיו הוא אל עובד קבוע, והקבלן משלם לו את המינימום שבמינימום – ולכן אין לו כסף לקנות ספרים. בסוף אנחנו צריכים להרוויח שכר נורמלי. זה יותר חשוב מכל מבצע. ברגע שנתפרנס בכבוד נוכל גם לקנות ולפרנס אנשים אחרים בכבוד."

להאזנה לראיון המלא: