שלי בבלוג: "לא יכולה יותר לשאת את ההרג הבלתי פוסק של פועלים באתרי בניה"

27 בינואר, 2016

שלי בבלוג: אבא שלי היה פועל בניין ואולי זו הסיבה שאני לא יכולה יותר לשאת את ההרג הבלתי פוסק של פועלים באתרי בניה.
את העובדה שהם מתים ונפצעים בהמוניהם וחייהם ומותם מסתיימים באדישות נוראה שכזאת ובנסיון כה עלוב ורשלני למנוע את המוות הבא.
כשהייתי ילדה הייתי הולכת אתו לעבודה לפעמים. אולי זו הסיבה שיש לי דחף בלתי נשלט לעצור באתרי בניה ולהסתכל בעניין במה שקורה בהם. וכמעט תמיד אני על סף התקף לב קל כשאני רואה איך העובדים שם מסכנים את חייהם.
אבא שלי היה פועל בניין ואולי בגלל זה, כשלפני עשור וחצי, חיפשתי דירה ומצאתי אחת מתאימה להפליא במחירה, בגודלה ובנעימותה ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב – בסוף לא קניתי אותה כי גיליתי שפועל נהרג בבניין הזה.
לא רציתי לגור בבית שדמו של אדם שמת לשווא יזעק אלי מהקירות.
אתמול, יחד עם חברי הכנסת אלי אלאלוף, שולי מועלם ואורלי לוי - הנחתי הצעת חוק פשוטה וקטנה שכבר הרבה זמן אני חושבת עליה:
במבנים שבהם נהרג עובד בנייה, תיקבע במקום בולט לוחית הנצחה לזכרו.
זו הצעת חוק שלא עולה שקל, והיא רק צעד ראשון בים של תיקונים שצריך לעשות, אבל מצד שני יש בה הכל:
היא מעניקה כבוד ומנציחה את זכרם של מי שחייהם זולים ומותם נשכח, היא לא תאפשר להתעלם ממותו של אדם, היא תגביר מודעות, היא תייצר הרתעה משמעותית מפני אי אכיפת חוקי עבודה ותעודד את השמירה על חוקים אלה.
עוברים ושבים יחשפו ללוחית הזיכרון, ורוכשים אפשריים יראו וידעו שבמקום התרחשה תאונה קטלנית. לפחות חלק מהם יקחו את זה בחשבון וירתעו. האחראים על אתר הבניה יפנימו כך היטב את תוצאות ההתרשלות בהגנה על חיי אדם.
די להפקרה המחפירה ולזילות חיי אדם בענף הבניה, שם מסכנים כעת פועלים את חייהם במזג אוויר סוער, ושם מתרחשות כ- 60% מכלל תאונות העבודה.
ממש הבוקר, במרכז חורב בחיפה, דרך פיק"א 1, בעבודות שיפוץ במקום, נפל פועל בניין ישראלי בן 34, קאסם אבו ראס, מהקומה השלישית, לתוך פיר פתוח של מעלית. הוא נהרג מיד. קאסם הוא תושב המועצה המקומית עילוט שבצפון. אין לי עדיין פרטים נוספים עליו, ויהיה קשה לברר כי מי סופר אותו בכלל.
הוא החמישי שנהרג מאז תחילת השנה, תוך שלושה שבועות, באתר בניה. 18 נפצעו בינוני עד אנוש בשלושת השבועות האלה. מישהו יודע את שמם?
בשנה שעברה נהרגו 30 עובדים, ומאז תחילת העשור 192 שאנו יודעים עליהם בוודאות. בפועל המספר גבוה יותר. באותה תקופה הכיר הביטוח הלאומי ביותר מ-30 אלף עובדים כנפגעים מתאונות בניין. וכל זה כשרק שליש מהתאונות מדווחות.
הכי כואב לי שאם מספרים כאלה של הרוגים היו מגיעים מתוך המיינסטרים של החברה הישראלית, אנשים ממעמד הביניים, יהודים אשכנזים, כל המדינה הייתה רועדת. אבל ההרוגים הם או סינים, או ערבים ישראלים, ואם הם יהודים – הם עולים חדשים, או מזרחים. שלא לדבר על זה שלעיתים הם פועלים פלסטינים.
אני יודעת שאני כותבת דברים קשים ואומרת מפורשות שהמוות של האנשים האלה נחשב פחות. אבל זו המציאות המעוותת וכדי לתקן אותה צריך להכיר בה.
במדינות מתוקנות, כשאדם נהרג באתר בנייה – אתר הבנייה הזה נסגר ומודמם עד להודעה חדשה.
אצלנו – נאדה. אמבולנס מפנה את הגופה, מגיעה משטרה ורושמת כמה דברים, האתר נפתח במהירות האור, עולם כמנהגו נוהג ולא נודע שקופדו חיים.
החוקר של משרד הכלכלה שבודק את ליקויי הבטיחות יגיע רק אחרי הרבה מאוד זמן. לא באשמתו. יש כמות מגוחכת של חוקרים, עם שכר נמוך משכר המינימום, והם מגיעים באוטובוס, עם תרמיל גב.
נראה לכם הגיוני? לא יותר מתקבל על הדעת שיגיעו עם רכב יעודי וצ'קלקה, יחקרו את האתר, את העדים, את המנהלים, בו ברגע? שהאתר יודמם לבל חלילה סיבת ההרג תימשך, ועוד עובדים ימותו על מזבח המלט והלבנים?
והסיכוי שיוגש כתב אישום נגד האחראים – שואף לאפס.
כמה עוד הוכחות צריך לכך שהמוות הוא זול והחיים הפקר?
ידידי, הח"כ לשעבר ד"ר עפו אגברייה, סיפר לי בדיחה: סבא עובר עם הנכד שלו ליד בניין ואומר לו: זה בניין שאני בניתי כשהייתי פועל בניין. אז הילד שואל: סבא, היית ערבי?
ובכן, אותי לא מעניין אם עורו של ההרוג הוא לבן, חום, שחור או צהוב. מה דתו ומה הלאום שלו. מוות הוא מוות.
כל כך הרבה אנו עוסקים בזכות המוצדקת לקורת גג, אבל כל כך מעט בזכות הפשוטה, של מי שבונים עבורנו את בתינו – לחיות.
בתמונה – דוגמא ללוחית זכרון ע"פי הצעת החוק שלנו. שמות ההרוגים – אמיתיים.