שלי על פרישת ניר גלעד: "ארשה לעצמי להגיד - ברוך שפטרנו"

6 במרץ, 2016

שלי התראיינה בתכנית הבוקר של אורלי וילנאי וגיא מרוז בערוץ 10, והתייחסה לפרישתו של ניר גלעד מהחברה לישראל, להיותה שיאנית ניצול תקציב הקשר עם הבוחר, למצב הפוליטי ולנושאים נוספים.

מתוך דבריה אודות פרישתו של ניר גלעד ועל השכר האסטרונומי שקיבל בתקופת העסקתו בחברה:

"וילנאי: נשים את הדברים על השולחן, הוא קיבל את השכר הזה עבור עבודתו הקודמת. בהיותו החשב הכללי באוצר הוא אישר תשלום למשפחת עופר של יותר מ-500 מיליון שקלים בעבור משהו שהוא שייך למדינה.
שלי: את ממש היטבת להגדיר את זה עכשיו. זו הייתה עסקה מאוד משתלמת בעבור משפחת עופר, כיוון שבהיותו החשב הכללי באוצר, עובד מדינה שמופקד על הכסף שלנו ועל הקופה הציבורית, הוא קיבל החלטה תמוהה ביותר שזכתה לביקורת קשה של בג"צ ושל מבקר המדינה, שאמרו "אנחנו כבר לא יכולים לגעת בזה כי זה כבר חוזה שנחתם", אבל הוא קבע שמשפחת עופר תקבל 560 מיליון שקלים על משהו שממילא היה שייך למדינת ישראל ולא הייתה סיבה לתת אפילו שקל אחד. אנחנו מדברים על בתי הזיקוק. ואז באורח פלא אותו אדם שנתן מתנה נדיבה ומטורפת כזאת למשפחת עופר מוצא את עצמו מועסק במשפחת עופר. הוא הרי היה השכיר הבכיר ביותר במשק, עם כל מה שנעמה היטיבה לתאר כאן על התנהגות ברוטלית ביותר, התעמרות בעובדים, הוצאת דיבתם רעה – עדיין, זאת הייתה עסקה נורא משתלמת למשפחת עופר. הוא שילם להם, זה לא הוא – זה אנחנו שילמנו להם פי 4 ממה שהם שילמו לו. הביטוי הון-שלטון טיפה נשחק, אבל אנחנו רואים כאן באמת את ההון-שלטון במובן הרע ביותר שלו של תשלום ישיר באמצעות שליח ציבור לבעל הון.
וילנאי: אבל אולי הבשורה הטובה היא שהוא סוגר את שבע השנים הרעות מבחינת הציבור ויותר לא יקרו דברים כאלה.
שלי: אני חושבת שזה נכון. אני מאמינה שאנחנו בנקודת מפנה. היא התחילה עם גיל שרון, שעף מדסק"ש בגלל דרישה לחבילת שכר גובהה מידי, אותו גיל שרון, אגב, שגם התעמר בעובדים ועל שמו יצאה פסיקה של בית הדין שאסור לפגוע לעובדים בהתארגנות. מאז יצא מתוק. גם גיל שרון, ועכשיו אנחנו רואים שהוא הולך הביתה פשוט כי הוא מעורר כזה אנטגוניזם. כל מה שפעם היה חבוי מאחורי התפרים של הבגד היום יוצא החוצה וחשוף לציבור, והציבור עוין כבר את הגישה הזאת – ובצדק, סוף סוף פקחנו את העיניים, עד שהוא לא משתלם כבר לחברה בישראל.
וילנאי: ולכן בבנקים מקבלים רק שישה מיליון שקלים בשנה, מהמשכורות הנמוכות.
שלי: כן, זה סיפור בפני עצמו. רק דבר אחד. אני מטפלת בניר גלעד כבר שנים, עוד כעיתונאית ואחר כך עשר שנים כפוליטיקאית, פרשה שהיא בלתי אפשרית מבחינת המופרכות שלה והאופן שבו היא מקוממת. באמת אומרת נעמה נכון, הרי מה זה החברה לישראל? מה זה בסוף כימיקלים בישראל? זה פשוט לשלות את האשלג מים המלח, גם לא בצורה מסובכת במיוחד. אכן מכרה זהב חי. אבל הפעם האחרונה, הטאקט האחרון של המפגש איתו, היה בניסיון להחיל את ששינסקי 2, שזה טיפה יותר מיסוי על חברות שמתעשרות מאוצרות הטבע. אין דבר הגיוני מזה. הוא ישב בוועדת הכספים, בצורה מאוד בוטה ואדנותית –
מרוז: שם הייתה לו הצלחה.
שלי: כן, כמו תמיד. מכבש הלחצים. הוא הצליח לשחוק את ההחלטה הראשונית. אבל הוא ישב עם הנציגים המסכנים של עובדי מפעל המגנזיום, ואיים שאם יוחל ששינסקי 2 כל העובדים של המגנזיום יפוטרו. האוצר בא ואמר 'אבל החרגנו את המגנזיום', זה לא קשור לסיפור, וזה לא עניין אותו. הוא ישב והלין על מבנה שכר מעוות של העובדים, כשהוא מתכוון לשכר טוב של העובדים – 10,000 שקלים, 8,000 שקלים, לא שכר מינימום. אומר האדם שמרוויח 45,000 שקלים ביום.
וילנאי: מה שהוא מרוויח בשעתיים.
שלי: כן, ממש ככה. יש כאן משהו שהוא כל כך לא צודק, כל כך לא כלכלי, כל כך לא מוסרי. אני ארשה לעצמי להגיד – ברוך שפטרנו."

לצפייה בראיון המלא: