שלי בכנס "הארץ": "האמירה שאין עם מי לדבר אין לה יסוד במציאות. יש עם מי לדבר ואנחנו מדברים איתו. אסור לנו לוותר על החזון."

6 באפריל, 2016

שלי נאמה בפתיחת כנס "מועד ב' לשלום - חושבים עם הארץ בקמפוס" במכללת עמק יזראעל, ודיברה על מתקפותיה של שרת המשפטים על מערכת המשפט, על התבטאויותיו הגזעניות של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' ועל המצב המדיני.

מתוך דבריה:

"מה זו הציונות? אחרי 2000 שנות גלות בא העם היהודי, לקח אחריות על גורלו והקים לעצמו מדינה. כשאנחנו מסתכלים על מגילת העצמאות ועל האתוס שזרוע לאורכה אנחנו גם מקבלים את התוכן של אותו יישום של המפעל הציוני. אבל מה זה המפעל הציוני? זה לקחת יוזמה, זה לקחת אחריות, זה לפעול על המציאות, זה לשנות אותה באופן מרהיב, באופן היסטורי, באופן שמתחיל מחלום ומחזון והופך למציאות. עכשיו יש היעדר מוחלט של חזון והיעדר מוחלט של פעילות על המציאות. זה אבסורדי שממשלה שרוממות המלחמה בטרור והפעלתנות הביטחונית בגרונה היא ממשלה שרק מגיבה ולא יוזמת ולו מהלך אחד. יורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה. מפגעים בנו ואנחנו מחפשים את המחבלים. זאת מדיניות? זה חזון? זאת משילות? יש כאן אפס מעשה, וביקום כל כך משתנה וכל כך פרוע, המזרח התיכון, שבו מדינות נעלמות וסייקס-פיקו כבר לא קיים ושבטים פראיים עולים בכל מקום, לא לעשות כלום זה לצעוד לאחור. אי-עשייה היא לא הקפאת המצב, היא הדרדרות המצב.

...

מצד הפרגמטיות אי אפשר לוותר על החזון. לכן הקולות מתוך המחנה שלנו שאומרים "שתי מדינות לשני עמים, אבל לא עכשיו כי עכשיו זה בלתי אפשרי" הם קולות מאוד בעייתיים. הם קולות מאוד בעייתיים. אנחנו גם מצטרפים בזה לרטוריקה של הימין, כי הרי גם בנימין נתניהו אומר "שתי מדינות לשני עמים, אבל לא עכשיו", כי אבו-מאזן לא רוצה וכן הלאה. אין מקום להצטרף לרטוריקה של הימין ולוותר על החזון. ברגע שמוותרים על חזון, הדבר הזה גם לא יקרה. עכשיו, אני לא שייכת לקבוצה הנאיבית שאומרת שברגע שנרצה אנחנו נצעד בסלואו-מושן לעבר השקיעה יחד עם ידידנו הפלסטינים ומיד יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא. זה עתיר קשיים, זה עתיר סיכונים, הצד השני לא מחבב אותנו חיבה עמוקה מידי, אבל לרגע אחד זה לא פותר אותנו מחובת שרטוט החזון והאלטרנטיבה."

לצפייה בנאום המלא:

תוכן הדברים המלא:

תודה רבה. אני שמחה שהזמנתם אותי. שלום לכל המכובדים, לכל הסטודנטים, לכל משתתפי הפאנל.
אני רוצה לפתוח את הדברים בהתייחסות לאירועים האחרונים וקודם כל לדבריה של שרת המשפטים איילת שקד כלפי בית המשפט העליון. אני חושבת שאנחנו עולים כיתה ברמת האיום על מערכת המשפט הישראלית ועל שלטון החוק בישראל. זו חציית גבול, זו אמירה מאוד ברוטלית. כל הדברים שנאמרו על בית המשפט, הטלת דופי בפסיקות שלו, רצון להצר את צעדיו, לאיים על השופטים, להפחיד אותם, לשלוח להם מסר. המסר הזה נשלח מפי מי שעומדת בראש הוועדה למינוי שופטים ועומדת בראש ועדת השרים לחקיקה ומופקדת על בתי המשפט. יש כאן חוסר הבנה מאוד עמוק, או אולי לא חוסר ההבנה, אולי קריאת תגר על הפרדת הרשויות במדינת ישראל, על העצמאות של הרשות השופטת וניסיון השתלטות פוליטי מכוון על מערכת השפיטה. זה דבר שצריך להדליק לא נורה אדומה אלא כתובת אש מאוד גדולה.
יש כאן משהו שהוא מסוכן ומאיים על החברה הישראלית יותר אפילו מענייני תכנים של חברה, כלכלה, מדיניות, כיוון שכאן יש ערעור על עצם המבנה הדמוקרטי. אם המבנים האלה יפגעו קשות, יתערערו ויהיו מרוקנים מתוכן, גם אם נצליח לחזור עם אג'נדה של צדק חברתי ושלום, כי אז כבר לא יהיו מבנים ליישם בהם את תפיסות העולם שלנו. והדבר הזה נכון לגבי כל תפיסת עולם, לאו דווקא זו שלי או זו של אחרים שיושבים כאן באולם. לכן הקרב על שלטון החוק ועל מוסדות שלטון החוק ועל הדמוקרטיה הישראלית הוא קרב שהוא מאוד מהותי, הוא כלי העבודה שלנו להתנהלות בתוך מדינה דמוקרטית מערבית תקינה.
על כן הדברים האלה הם מאוד חמורים. זו אסקלציה שאנחנו חווים אותה לא מעט זמן, מאז הקמתה של הממשלה הזאת, ממשלת ימין לכל דבר בלי ריכוך, בלי מפלגות שמאל-מרכז, בלי מפלגות מרכז. ממשלה שמביאה לידי ביטוי את האג'נדה שלה יום-יום ושעה-שעה. מה שקורה סביב מערכת המשפט הוא אחד הביטויים של הדבר הזה.
תראו, אני מכבדת יריבים פוליטיים. כמה מחברי הטובים, וסליחה על איך שזה נשמע, הם אנשי ימין. אני מוכנה לקבל מחלוקת בתחום התפיסה המדינית. אני מוכנה לקבל אם כי אני לא מסכימה אידאולוגית עם תפיסת ניהול הסכסוך. אני מכירה אנשים, אנשי ימין, שתפיסתם הפוכה לשלי והם סבורים שאת הסכסוך אי אפשר לפתור ויש לנהל אותו. אני יכולה להתעמת אינטלקטואלית-פוליטית עם העמדה הזאת.
אני לא מוכנה לשאת גזענות. גזענות היא בית ספר אחר לגמרי. איתה אי אפשר לתקשר. היא מחרבת, היא מסוכנת, היא מזהמת את החברה. אתמול ראינו את הביטוי המרהיב והקיצוני שלה מפי דובר הימין הגזעני, והוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', עם כל ההגיגים על לידה יהודית טהורה ליד יהודים בלבד. זה סוג ביטוי שאנחנו חייבים להקיא אותו מתוכנו, להסתייג ממנו עמוקות. בטח אנחנו. אני בת של ניצולי שואה. בטח אנחנו, עם שנפל קורבן לגזענות האפלה ביותר. אין מקום לשיח הזה בתוכנו, והוא חייב להיות מוקע.
אני נכנסתי לפני עשר שנים לפוליטיקה. אני בדיוק מציינת עכשיו עשר שנים. אגב, אני מזמינה את כולכם לחגוג איתי עשר שנים בפוליטיקה ביום ראשון בשבע בערב בסמינר הקיבוצים. כולכם מוזמנים. אני חייבת לומר לכם שכשנכנסתי למערכת הפוליטית לא היה שיח חברתי-כלכלי. השיח המדיני היה מאוד אופנתי. כולם היו בו, כולם התעסקו איתו, כולם זיהו את עצמם על בסיס השתייכות לימין-שמאל מדיני. כותרות העיתונים עסקו בזה. העיתונות הכלכלית כמעט לא הייתה קיימת, היא הייתה בחיתוליה. הפוליטיקאים הישראלים לא עסקו בחברה וכלכלה. אני ראיתי לעצמי שחיתות לייסד את השיח הזה במידה רבה או לפחות להצטרף למעטים שאחזו בו.
אני חייבת להגיד לכם שאחרי עשר שנים המצב הוא הפוך. כולם חברתיים. אני זוכרת את עצמי נלחמת שהמילה סוציאל-דמוקרטיה תופיע במצע מפלגת העבודה בבחירות 2009. היום כולם סוציאל-דמוקרטים או לכל הפחות חברתיים גם מי שהחברתיות נישאת על שפתיו לשווא משתמש בה כמשהו מאוד סקסי ומאוד אטרקטיבי. לעומת זאת, השיח המדיני שהיה כל כך רווח נעלם לחלוטין. הוא פשוט נעלם. ובפעם הראשונה אנחנו חווים ממשלה שבקווי היסוד שלה לא מוזכר בכלל פתרון מדיני מאיזה סוג. אני מבינה שזו ממשלת ימין ואני מקבלת את הכרעת הבוחר, בצער אבל בכבוד, אז אני אומרת – אדרבא ואדרבא, הביאו את הפתרון המדיני הימני שלכם לסכסוך. זה לא יכול להיות שהדבר הזה לא יוזכר ולו בשורה אחת בהסכמים הקואליציוניים, בקווי היסוד של הממשלה. הביאו לנו את התכנית שלכם. אבל הריק הזה הוא ריק שהוא בלתי נסבל ובלתי נתפס.
אני אגיד לכם יותר מזה, זה ריק שהוא פוסט-ציוני. כי מה זו הציונות? אחרי 2000 שנות גלות בא העם היהודי, לקח אחריות על גורלו והקים לעצמו מדינה. כשאנחנו מסתכלים על מגילת העצמאות ועל האתוס שזרוע לאורכה אנחנו גם מקבלים את התוכן של אותו יישום של המפעל הציוני. אבל מה זה המפעל הציוני? זה לקחת יוזמה, זה לקחת אחריות, זה לפעול על המציאות, זה לשנות אותה באופן מרהיב, באופן היסטורי, באופן שמתחיל מחלום ומחזון והופך למציאות. עכשיו יש היעדר מוחלט של חזון והיעדר מוחלט של פעילות על המציאות. זה אבסורדי שממשלה שרוממות המלחמה בטרור והפעלתנות הביטחונית בגרונה היא ממשלה שרק מגיבה ולא יוזמת ולו מהלך אחד. יורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה. מפגעים בנו ואנחנו מחפשים את המחבלים. זאת מדיניות? זה חזון? זאת משילות? יש כאן אפס מעשה, וביקום כל כך משתנה וכל כך פרוע, המזרח התיכון, שבו מדינות נעלמות וסייקס-פיקו כבר לא קיים ושבטים פראיים עולים בכל מקום, לא לעשות כלום זה לצעוד לאחור. אי-עשייה היא לא הקפאת המצב, היא הדרדרות המצב.
אתם יודעים, המילה אוסלו הפכה כבר למילת גנאי. קללה, ממש קללה. "פושעי אוסלו" וכן הלאה, אבל זה אבסורד כי דווקא ממשלת הימין נאחזת באוסלו בכל כוחה. באוסלו כשלב ביניים, כמובן, שהיה אמור להוביל לתהליך מדיני שבו יקבעו גבולות ביננו לבין שכנינו. אבל האחיזה באוסלו היא אחיזה בכל כוח. אגב, אחיזה פרקטית. היא משמרת לנו את הרשות הפלסטינית, היא מייצרת מאבק אפקטיבי בטרור תוך שיתוף פעולה מאוד הדוק עם הרשות הפלסטינית.
אני חברה בוועדת החוץ והביטחון בכנסת הזאת, למרות שהפעילות החברתית-כלכלית נמשכת במלא עוזה. אני חברה בוועדת החוץ והביטחון ואני חייבת לומר לגם, וזה לא יהיה בחינת סוד צבאי, שלא הופיע מעולם בפני ועדת החוץ והביטחון איזה גורם ביטחוני בכל דרג שלא רצה לחזק את השותפות עם הרשות הפלסטינית ולחמם את היחסים עוד יותר, או שחשב לרגע שצריך לפרק את הרשות הפלסטינית. שיתוף הפעולה היומיומי בין כוחות הביטחון שלנו לבין הרשות הוא הדוק, הוא מונע פיגועים בקנה מידה שבכלל אין לשער. אנחנו חווים פיגועים ברמה פחותה פי כמה וכמה משיכולנו לחות אלמלא אותו שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. לכן האמירה שאין עם מי לדבר בשטח ובמציאות. אין לה יסוד פשוט. יש עם מי לדבר ואנחנו מדברים איתו יום-יום ושעה-שעה כדי לשמור על הביטחון שלנו. והדיבור הזה הוא בכלל לא רע. היחסים ברמת גורמי הביטחון באופן אבסורדי הם מאוד תקינים, מאוד טובים ומאוד שוטפים ופוריים.
יש שוליים גם בשמאל וגם בימין שמבקשים שהרשות הפלסטינית לא תתקיים או להביא לכאוס מוחלט ברשות הפלסטינית. משמאל יש כאלה שחושבים שרק זה יביא את הפתרון. אני כופרת בזה. אני לא מאמינה בהרס לשם בנייה. אני מאמינה שצריך לשמר את הדברים הטובים שקיימים והם מתפקדים. ויש כמובן אלה מימין שרוצים בכאוס הזה שאין שום פתרון לעולם, אין מה לדבר עם הפלסטינים ולכן אנחנו צריכים לספח את השטחים לנצח נצחים. עם שתי הגישות האלה אני לא מסכימה. אני בעד פרגמטיות בכל מה שנוגע לתהליך השלום, לסוגיית פתרון הסכסוך.
בעניין הזה, מצד הפרגמטיות אי אפשר לוותר על החזון. לכן הקולות מתוך המחנה שלנו שאומרים "שתי מדינות לשני עמים, אבל לא עכשיו כי עכשיו זה בלתי אפשרי" הם קולות מאוד בעייתיים. הם קולות מאוד בעייתיים. אנחנו גם מצטרפים בזה לרטוריקה של הימין, כי הרי גם בנימין נתניהו אומר "שתי מדינות לשני עמים, אבל לא עכשיו", כי אבו-מאזן לא רוצה וכן הלאה. אין מקום להצטרף לרטוריקה של הימין ולוותר על החזון. ברגע שמוותרים על חזון, הדבר הזה גם לא יקרה. עכשיו, אני לא שייכת לקבוצה הנאיבית שאומרת שברגע שנרצה אנחנו נצעד בסלואו-מושן לעבר השקיעה יחד עם ידידנו הפלסטינים ומיד יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא. זה עתיר קשיים, זה עתיר סיכונים, הצד השני לא מחבב אותנו חיבה עמוקה מידי, אבל לרגע אחד זה לא פותר אותנו מחובת שרטוט החזון והאלטרנטיבה.
הזכיר בן (אלוף בן, עורך "הארץ") ובצדק סוגיה מעולם אחר לגמרי שאני עוסקת בו באינטנסיביות רבה והוא עדיין השליחות המרכזית שלי, כמובן, וזה שכר הבכירים. אני מזכירה לכם שלפני שבע ושמונה שנים, כאשר הצעת החוק שלי עלתה לראשונה, היא נחשבה הזויה, מופרכת, מטורפת, מסוכנת, שולית, ביזארית. כל המילים האלה הושמעו וגם נכתבו. והנה מסתבר שכשדבקים ברעיון ומאמינים בו, לאט לאט מצטרפים אליו עוד אנשים. ובסוף הוא גם מתכנס לכלל פתרון ממשי. זו רק דוגמה איך אסור להרפות מחזון, גם אם החזון הזה ברגע זה לא נראה ישים. ברגע שאתה אומר שאתה שם אותו בצד ומוותר עליו, זה כמו לוותר על המאבק לצדק חברתי כי אי-השוויון במדינת ישראל כל כך גדול עד שאין טעם לוותר על זה. מישהו מוכן לוותר על זה? לא, אנחנו לא מוכנים לוותר על זה. זה משורטט כחזון ואנחנו פועלים בכל מקום ובכל זירה שאפשר גם כדי להחיות את החזון ואת הרעיונות, כי אנחנו חיים בעולם של רעיונות. אנחנו לא חיים בעולם פרקטי שבו אנחנו רק שורדים. אנחנו משרטטים לעצמנו אידאל וחזון ופועלים כדי לממש אותו. אין לנו פטור מהדבר הזה.
עוד מילה על האופן שבו אנחנו צריכים להמשיך לכלכל את צעדנו. אני מאמינה שהפתרון חייב לבוא מכיבוש התודעה ומגיוס עוד ועוד שותפים להחייאת הרעיון שאנחנו חייבים להתניע מחדש את החזון של פתרון שתי המדינות. להגיד שאין כלים להתניע אותו זה פשוט שקר וכזב. יש כלים, הם עומדים לרשותנו. ההזדמנויות גם באות, והולכות כי אנחנו בועטים בהזדמנויות האלה. ומידי פעם מתכנסת לה הזדמנות, ואז יש מי שדואג לעשות את הצעד קדימה ואת שני הצעדים אחורה. אבל הפתרון בשיח, שהוא מאוד משמעותי, שוב, אנחנו חיים בעולם של רעיונות ובעולם של כיבוש תודעה, חייב לבוא מתוך האתוס הציוני. גם שוחרי השלום שבנינו לא יכולים להרפות משיח של, סליחה, אני אומר את זה, אהבת המדינה, דאגה לביטחונה. זה לא יכול להיות שאנחנו, שמחזיקים ברעיונות של השלום ושל פתרון הסכסוך, לא נהיה בתוך השיח הלאומי – לא הלאומני, שימו לב, הלאומי. הלאומי ממש על כל המשתמע ממנו. אגב, אני נמצאת שם באופן אותנטי. אחת הביעות היא שאנשים כמוני, ששייכים למחנה השלום הציוני, הולכים והופכים בעיני הקקופוניה הגזענית והימנית המדירה למוצאים אל מחוץ למחנה. אגב, המחנה, הולכת וגדלה הקבוצה שמוצאת אל מחוץ למחנה. זה יכול להיות נשיא המדינה. זה יכול להיות נשיא המדינה בנימין נתניהו עצמו, הוא לא מספיק קיצוני לדעת קיצונים אחרים. אלה שהם לא לגיטימיים הולכים וגדלים.
המאבק על הלגיטימיות ועל להיות בתוך השיח הישראלי המרכזי הוא מאוד חשוב, ואסור לפסול אותו. ומצד שני חנופה לימין ואימוץ הרטוריקה שלו והרעיונות שלו לא תועיל ולא במילימטר. אף אחד לא יחשוב לפתע שנעשינו אנשי ימין. לא נחשד בדבר הזה. אז אנחנו גם נאכל את הדגים הבאושים וגם נגורש מהעיר וגם נוותר באמת על הובלת המחנה.
לא אמרתי שזה פשוט. זה מורכב. אנחנו בסיטואציה מורכבת, אבל באופן חד משמעי לא אבדה תקוותינו ובטח לא אבדה חובתנו להמשיך ולייצר אלטרנטיבה, כמו בכל תחום מתחום חיינו – בין אם הדמוקרטי, בין אם האזרחי, בין אם החברתי, בין אם הכלכלי ובין אם המדיני-ביטחוני. אני מודה לכם על הכינוס של האירוע, על כך שבאתם, ובהצלחה והמשך כנס מעניין.