שלי לפעילים: "בימים הקרובים נקבל החלטות משמעותיות. אין לכם מושג כמה עוצמה אני שואבת מכם"

12 באפריל, 2016

שלי נשאה נאום באירוע לציון עשור לכניסתה לפוליטיקה שערכה השבוע והודתה למאות הפעילים שהתאספו במקום ושמלווים אותה דרך ארוכה. לצפייה בנאום המלא:

תוכן הדברים המלא:

טוב חבר'ה,
הכנתי נאום נורא מתוכנן ומושכל, אבל אני קצת מתרגשת וגם אני מופתעת לראות כאן את כל האורחים שאני חייבת לומר שהפתיעו אותי בבואם. אז קודם כל נברך את נשיא המדינה האהוב עלי ביותר בכל הזמנים והמוערך והיקר לליבי בכל הזמנים, רובי ריבלין, ואת אשתו המקסימה, נחמה הנהדרת. רעייתו, סליחה. נחמה היא רעייתו ולא אשתו. וחברתו. באמת אני חושבת שאין רגע ואין יום, כבוד הנשיא, שבו אנחנו לא אסירי תודה על כך שאתה הנשיא שלנו, מכניס היגיון ושפיות בחיינו, בוחר בשכל הישר והטוב באומץ לב, כמו שתמיד היית ולא כולם ידעו. פשוט עכשיו כולם יודעים. אז אני מאוד שמחה שאתה מכבד אותי הערב בנוכחותך.
אני רוצה לברך גם את השרים שהגיעו לכאן. את השר גלעד ארדן ואת השר אבי גבאי. ואת יו"ר האופוזיציה, יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג. ואת יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. ואת כל חברי לסיעה שהגיעו לכאן וגם מסיעות אחרות. אני רואה כאן את (יעקב) מרגי, אני רואה כאן את מיקי זוהר ועוד רבים וטובים. מה שמראה לכם שבדרך הארוכה הזאת של הפוליטיקה, שיתופי פעולה וידידות חוצת קווים פוליטיים ואידאולוגיים היא כמעט חזות הכל, כי רק כך אפשר להגיע להישגים.
וגם תודה מיוחדת לאמא שלי שנמצאת כאן, שהבאתני עד הלום. ולילדים שלי ולמשפחה שלי. ולכולכם, אנשים אהובים ויקרים שלי. אני מתנצלת שאני מחמיצה כאן המון שמות יקרים, חשובים ואהובים. אני רק רוצה לציין עוד את יעל דיין היקרה, שטרחה ובאה לכאן ואני מאוד מעריכה את זה.
כל שותפי, חברי, אנשים שאנחנו הולכים יחד דרך ארוכה ונפלאה, אמרו לי שאני חייבת להכריז משהו באירוע הזה. וגם היו המון הצעות – תכריזי שאת מתמודדת על זה, תכריזי שאת הולכת על הכהונה הזאת, תכריזי ככה, תדהימי את כולם ותכריזי אחרת. ההצעה האחרונה הייתה מ-מ' שנמצאת בקהל ודרשה ממני להכריז על הקמתה של מפלגת נשים חדשה. אז זה לא יקרה. אני רוצה להכריז כאן שאני מודה על עשר שנים מופלאות ומדהימות, שיום-יום ושעה-שעה – גם ברגעים קשים, ומי כמוכם אנשים שנמצאים איתי ברגעים הקשים כמו ברגעים הטובים – יום-יום ושעה-שעה, גם ברגעים הקשים ביותר, אני אסירת תודה על כך שניתנה לי ההזדמנות והזכות להגיע לכאן. אני חושבת שזה בדיוק הרגע להודות לבן אדם ששכנע אותי להיכנס לפוליטיקה והביא אותי לפוליטיקה, עמיר פרץ. תודה, עמיר. תודה. זה דבר שלא שוכחים לעולם, ובמידה רבה שינית את חיי.
יש לנו שבועיים מסחררים מבחינת ההישגים. זה לא סתם גולגולת ששמים על החגורה. מדובר בדברים כבדי משקל שמגלמים בתוכם את כל האתוס שלנו, את כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם. גם סוגיית הגז הטבעי, גם שכר הבכירים, גם ההתעוררות המדהימה והנהדרת של נשים שהיו קורבנות והיו בחשיכה כל הזמן והן יוצאות אל האור, זה מתגלם עכשיו בפרשת קצב. אבל אנחנו הולכים בדרך הארוכה הזאת, ברגעים שהמאבקים האלה לא היו מוכרים, נחשבו ביזאריים, הזויים, מטורפים, מסוכנים, מזיקים, ואנחנו דבקנו בדרך הזאת. וזה דבר שאני תמיד אומרת – לא מדובר בניסים ולא מדובר במזל. זה מתחיל קודם כל באמונה, ברעיון, באידאולוגיה. יש דבר כזה שקוראים לו אידאולוגיה. זה מתחיל בזה.
זה לא צירופי מקרים. מדובר בדברים שאנחנו עומלים עליהם כבר שנים ולפעמים קצת מתייאשים וחוצבים עוד באבן ועושים שבע הקפות מסביב לחומה, ובסוף המים בוקעים מהאבן והחומה נופלת. כי אין תחליף להתמדה ולדבקות בדרך ולחריש של התלם הארוך, לפעמים בלי בונוסים מידיים ולפעמים תוך ביקורת ולעג. ומי כמוכם יודע את זה. אתם שותפים כל כך מדהימים לדרך הזאת ופעילים כל כך משמעותיים כדי לממש את החזון שלנו ולהפוך אותו למציאות.
אני חייבת להגיד לכם שבחוק שכר הבכירים, כשראיתי אחרי מקח וממכר ומשא ומתן וטו – איפה מיקי זוהר, הוא פה? – כשמיקי זוהר מצד הקואליציה ואני מצד האופוזיציה מציבים אולטימטום ואומרים 'אם לא יהיו עובדיה קבלן בתוך החוק הזה, החוק לא יעבור!' ועובדי הקבלן עד נותן השירותים. ובסוף כשזה הגיע והיה לנגד עיננו וראינו את הדבר הזה – נותני השירותים, אותם אלה שאף אחד לא סופר, אותם אנשים שאיש לא רואה, שכולם עיוורים לקיומם, הם כאילו לא חלק מהאנחנו, כאילו לא חלק מהחברה הישראלית ופתאום הם בתוך החוק. הם כמעט מקבלים פנים ושם ומשמעות, וזה היה רגע שאמרתי לגפני 'יש אלוהים'.
בסוף, תראו, אמרתי לכם את זה הרבה פעמים ואני אומרת את זה שוב – פרקטיקה לבד זה לא מטרה. פרגמטיות לבד זה לא מטרה. פוליטיקה זה לא מטרה. זה הכל כלים בדרך למימוש השקפת עולם, וזה מתחיל ברעיון ונמשך בביצוע ובסוף באיזה אתוס בסיסי שלשרת את הציבור כי בגלל זה נשלחנו. לשרת את הציבור. ואני חייבת לספר לכם סיפור קטן על נשיא המדינה שיושב כאן. אני למדתי בדרך מהרבה מאוד אנשים גדולים וטובים, אבל מכבוד הנשיא למדתי דבר אחד פשוט. כשנכנסתי לכנסת לפני עשר שנים בדיוק הליכוד היה באופוזיציה עם 12 מנדטים. אני אומרת את זה גם בשביל לעודד אתכם, כדי שתדעו שהדברים ברי שינוי. זה לא לנצח נצחים. אפשר לחולל שינוי פוליטי. ו-12 חברי הכנסת של הליכוד הסתובבו במשכן כמו צל חיוור של עצמם המומים מזה שהם כבר לא שרים, כבר לא יו"ר כנסת, כבר לא תפקידים רבי שררה. והיה חבר כנסת אחד שמחל על כבודו, הפשיל שרוולים, בא לוועדת הכספים בוקר-בוקר עד הערב, שירת את הציבור בנאמנות כמשרת ציבור, בלי גינוני כבוד, בלי להרגיש שנפל משהו מיוקרתו ומהדרו. הוא פשוט המשיך לשרת את הציבור, ולמדתי מזה כל כך הרבה, רובי. זה דבר שממש הטעין אותי בלקח ובידיעה איך משרתים ציבור בטוב וברע, בניצחונות ובכישלונות.
תמיד יותר טוב לנצח, אנחנו יודעים את זה. טעמנו גם מזה וגם מזה, תודו שיותר כיף לנצח. אבל יש גם משהו בכישלונות שהוא, סליחה על הקלישאה, מחשל, צורב, מלמד, מלמד קצת ענווה, קצת הזדהות עם הזולת, קצת מוריד לפעמים את התחושה שהכל אפשרי. לא הכל אפשרי, אבל לפעמים כן. לפעמים גם חלומות מתגשמים, והם מתגשמים לא סתם כך אלא כי פשוט עובדים בשבילם.
אתם יודעים, דברים מתחילים ברעיונות. אנחנו לא קמים בבוקר כדי לשרוד ולגמור את היום איכשהו. אנחנו קמים בבוקר כדי להפוך את העולם לטוב וצודק יותר. זה לא בושה להגיד את זה. ממש לא בושה. גם לימדו אותנו המון פעמים שכדי להסביר שמשהו הוא נכון וצודק צריך לשכנע שהוא כדאי. לא רוצה לשכנע שכדאי. רוצה להגיד שיש דברים שצודקים וצריך להילחם בשבילם בגלל שהם מוסריים ובגלל שהם צודקים ובגלל שהחברה האנושית ובטח מדינת ישראל והחברה הישראלית זה לא אוסף של פראיים שקמים לחמוס, לקחת ככל שאפשר או לשרוד. באמת אנחנו מנסים לייצר כאן יום-יום ושעה-שעה חברה טובה, מוסרית וצודקת יותר. גם בחזון, גם ברעיון וגם במעשה.
לפני עשר שנים כשנכנסתי לפוליטיקה, כמעט ולא היה שיח חברתי וכלכלי. היה שיממון. כולם דיברו מדיני, כולם היו מדינאים גדולים. עכשיו, אני אומרת לכם במפח נפש מסוים אבל גם בסיפוק גדול, כי הטבענו את חותמנו על החברה הישראלית – עכשיו כולם חברתיים. הכי פופולרי להיות חברתי. ולפעמים שם החברתיות נישא לשווא. לפעמים זה אמיתי ובאמת עשינו חריש עמוק. לפעמים הוא נישא לשווא. אבל סדר היום המדיני נדם, נדם לחלוטין. זה מצב הפוך, הפוך לזה שהיה לפני עשר שנים. ודווקא ברגעים האלה, אתם יודעים, הקבוצה שלנו והחבורה שיושבת כאן אוהבת לעשות דברים לא פופולאריים. אז דווקא בתקופה הזאת, את הדגל הזה צריך להרים בגאון ובלי בושה ולהתוות חלופה ולא להגיד ששתי מדינות לשני עמים זה משהו, זה איזו פנטזיה רחוקה שצריך לחלום עליה בלילה אבל לא לממש אותה.
ותזכרו את מה שעשינו. אם היינו אומרים בתחילת הדרך ששכר בכירים, איזו השוואה בין השכר הנמוך ביותר לגבוה ביותר, זה חלום, נכון, אבל לא כדאי לעבוד בו כי אין לו סיכוי – לא היינו מגיעים לזה. ואם היינו אומרים שצריך לקבל את שוד הגז והעברתו לשותפות אחת שתתעשר כשציבור שלם נגזל ממנו הדברים שמגיעים לו בדין, בצדק, בזכות – אז לא היינו מגיעים עד הלום. ואם היינו אומרים שאין ברירה וככה זה, גברים מטרידים נשים וגברים אונסים נשים וזה סדרו של עולם, אפשר לחלום על שוויון בין נשים וגברים וחזון שבו נשים יהיו מוגנות אבל אי אפשר לממש אותו – אז לא היינו מגיעים עד הלום. אין טעם בחזון אם לא עובדים על מימושו, וזה אומר התייצבות אמיצה ונחושה ולא להיבהל מרוחות רעות ולא להיבהל ממקומות שמושכים אותנו אליהם ולצאת בראש מורם ובגלוי ובלי לגמגם בעד שלום, בעד פתרון שתי מדינות, נגד ביזוי שלטון החוק, בעד דמוקרטיה, בעד חופש הביטוי. כי אם אנחנו לא נישא את עקרונות המוסר האלה, לא יהיה מי שישא אותם.
ואני מתנצלת לפני חברי מימין שנמצאים כאן. אני מכבדת את עמדתכם, אני חברה שלכם. אנחנו חלוקים בסוגיות האלה. את המחלוקת הזאת אנחנו בוודאי מנהלים בכבוד ובאהבה, בוודאי אלה היושבים כאן. ויש לי סובלנות רבה מאוד למי שחושב ההפך ממני בתפיסת העולם המדינית שלו, אבל אין לי שמץ של כבוד לגזענים. הלאה הגזענות. לא נסבול גזענות.
אמרתי לכם שאמא שלי יושבת בקהל. אמא שלי היא ניצולת שואה. גם אבי ז"ל היה ניצול שואה. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה. זה לא יכול להיות שאנחנו, העם היהודי, חלקנו ובטח ההורים והסבים והסבתות שלנו אודים מוצלים מאש, נספוג ולו שמץ קל של גזענות. גזענות היא דבר מכוער, היא שד קטן ומכוער שמקנן בכל אחד וצריך למגר אותו. את הדיון הפוליטי האידאולוגי אנחנו ננהל ביננו בכבוד, בלי גזענות. והנה, כאן יושבים אנשים שהם אינם גזענים, למשל, ואנחנו חלוקים על עמדותיהם.
יש לנו דרך ארוכה מאוד לעשות. עשר שנים אני עושה אתכם. רבים מכם היו עוד הרבה קודם לפני וחרשו את התלם הזה ועשו עבודה נפלאה וחשובה. יש משהו כל כך מקסים וכל כך מתגמל בעובדה שהלבבות שלנו פועמים יחד, שאנחנו מאמינים באותם הדברים, שאנחנו נלחמים את אותן מלחמות, שהמעיין שלנו נובע מאותו מקום, שאנחנו מסתכלים באופן דומה – לא זהה, אבל דומה – על הדרך המופלאה שמחכה לנו. אין לכם מושג כמה עוצמה אני שואבת מכם, כמה אתם חשובים לי, כמה אני אוהבת אתכם, כמה את כל הרגעים הקשים האלה אי אפשר היה לעבור בלעדיכם. לפעמים אני רוצה להתנצל בפני כל אחד ואחת מכן על כך שאני לא יכולה להשיב לכם כגמולכם. אני לא יכולה להשיב לכם על השעות ועל הימים ועל ההתנדבות ועל ההתמסרות ועל כל מה שאתם מעניקים. אנשים עובדים ועסוקים ובכל זאת חשוב לכם לתרום למען כל הרעיונות שאנחנו מאמינים בהם, ועל כך זו הזדמנות נהדרת להודות לכם מעומק ליבי. ממש תודה. אוהבת אתכם מאוד מאוד. תודה לכם שבאתם לשמוח בשמחה שלי, ואני באמת שמחה על עשר השנים הנפלאות האלה ומקווה לעוד עשר מוצלחות ונפלאות עוד יותר.
בימים הקרובים ולכל היותר בחודשים הקרובים אנחנו נצטרך לקבל החלטות מאוד משמעותיות – החלטות שהן פוליטיות, אבל החלטות פוליטיות נכונות שיאפשרו לנו לממש את השקפת עולמנו. אתם כמובן תהיו חלק מהתהליך הזה. אנחנו נהיה בעיניים פקוחות, בלב פועם אבל גם בלי לפחד כלל, כמו שאנחנו רגילים.
אז שוב תודה לכולכם.