שלי על מאהל המילואימניקים הגאים: "האם אנחנו באמת זוכרים את כו-לם?"

9 במאי, 2016

שלי בבלוג: כמה מתוך 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2576 נפגעי פעולות האיבה מאז קום המדינה היו הומואים, לסביות טראנס ובי? כנראה שרבים מאוד.
וכשאנחנו שרים "ונזכור את כולם", האם זה באמת את כו-לם? האם אנחנו מכבדים את מי שבאמת היו? לא ממש.
אנחנו זוכרים את אל"מ דורון מייזל, מפקד בית הספר לרפואה צבאית שהותיר אחריו שלושה ילדים ובן זוג: אדיר שטיינר. אדיר עתר שלוש פעמים לבג"צ עד שהוכר ״כאילו היה אלמן״ וקיבל חלק מזכויותיו.
אנחנו זוכרים את סגן גונדר פביולה בוהדנה, שנספתה באסון הכרמל. היא היתה באוטובוס צוערי השב"ס שעלה בלהבות ביער הבוער בדרך לפינוי האסירים מכלא דמון. פביולה ז"ל הותירה אחריה שלושה ילדים, הקטנה שבהן ילדה משותפת לה ולבת זוגה רחל אלגבסי. שלוש שנים וחצי נאבקה אלמנתה, רחל, עד שבתן המשותפת הוכרה מול המדינה כיתומה.
אותם אנחנו זוכרים, והם חריגים.
"מילואימניקים ומילואימניקיות גאים דורשים ודורשות שוויון" מבקשים שנזכור את כולם. השנה, בפעם הראשונה, הוקם מול בית ראש הממשלה בירושלים מאהל זכרון לזכר בני ובנות הקהילה הגאה.
הבוקר (כאן בתמונה) ביקרתי אצלם, ואני מזמינה אתכם לעשות כמוני ולהביע סולידריות. הם יהיו שם היום עד השעה 22:00, ומחר 8:00-17:00
רבים מאוד הם מי שנפלו בשדה הקרב ולקחו את "סודם" שמעולם לא היה אמור להיות סוד – אל הקבר. וכשלא עשו זאת, והשאירו אחריהם בני ובנות זוג ולפעמים גם ילדים, חיים משפחתיים שלמים – לא זכו יקיריהם המתאבלים עליהם להכרה.
הם לא רוצים טובות, לא בג"צים, לא חסד של קצין התגמולים ולא רצונו הטוב של שר בטחון כזה או אחר. הכרה בזכויות על פי החוק, ולא בחסד.
כן, הם אומרים, זה חלק ממאבק גדול יותר לשוויון מלא לקהילה. זה חלק ממאבק עוד יותר נרחב לשוויון, לנאורות, לחירות לחיות באופן שבו אנחנו בוחרים. אבל כאן – כאן זה צורם במיוחד. העובדה שבני ובנות הקהילה אינם שווים בזכויותיהם גם אחרי שמסרו את חייהם למען המדינה, היא פשוט בלתי נתפסת.
סעיף ההגדרה בחוק ״חיילים שנספו במערכה״ קובע שגבר יכול להיות אלמן רק לאישה ואישה יכולה להיות אלמנה רק לגבר. גם הורים שכולים, שימו לב לחרפה, לא יכולים להיות בני אותו המין. הגיע זמן לשנות את החוק. הגיע הזמן להתכתב עם המציאות. הגיע זמן נאורות. הגיע הזמן לכבד את הנופלים. את כולם.