שלי על הרשעת דנקנר: "הסיפור הוא לא נוחי דנקנר, אלא המערכת המסואבת שאפשרה לו לעשות עוד עסקאות מפוקפקות"

3 ביולי, 2016
האזינו:

שלי התראיינה בתכניתם של בן כספית ואריה אלדד ברדיו ללא הפסקה, והתייחסה להרשעתו של נוחי דנקנר בהרצת מניות IDB. מתוך דבריה:

"כספית: את אחת המנצחות הגדולות של היום. העלית גם פוסט מאוד תקיף ונוקב בעקבות ההרשעה הזו. את עולצת עכשיו בעקבות תפיסתו של האיש?
שלי: האמת שלא, כי זו ממש לא חוכמה כשמישהו כבר שוכר על הרצפה וכל אחד בא ומוסיף בעיטה, גיבור גדול על מי שכבר קרס. אבל כן אני חושבת שזה סוג של סגירת מעגל. צריך לזכור, גם בהמשך לדברים של מתן (חודורוב) – מתן דיבר על זה שבעסקת הרצת מניות זו הכרעת הדין הכי חמורה – אבל אנחנו מעבר לסיפור הספציפי של הרצת המניות. הרצת המניות וההרשעה היום זה קצה של דרך מאוד ארוכה של אדם שקשה לקרוא לו בעל הון, כי הוא לא השתמש בהון שלו אף פעם. הוא היה יותר שליט הון. הוא השתמש בכסף של אחרים, של החוסכים, של אזרחי מדינת ישראל, כדי לייצר מינוף לעסקאות נוספות ולעשות עוד כסף בעסקאות סיבוביות. בכל הדרך הארוכה הזו, הסיפור הזה הוא באמת קצה קצהו. אם נלך לשיא תהילתו של נוחי דנקנר, אז לעומת ההסתייגות הטוטאלית של המערכת היום ממעשיו – כולם התחנפו אליו, כולם השתחוו אליו, כולם הלכו איתו בבתיהם ועלו אליו ברגל. ואני מדברת גם על שרים וגם על פוליטיקאים וגם על רגולטורים רופסים וגם על משקיעים מוסדיים שסיכנו כספי ציבור וגם על מנכ"לי בנקים שמינפו אותו ונתנו לו אשראי שהוא לא היה זכאי לו בדין וסיכנו את כספי הלקוחות הרגילים. מדובר בשרשרת מאוד ארוכה של אנשים ששיתפו איתו פעולה. גם, אני אומרת את זה בכאב, ראשי הערים למשל, שבתמורה לתרומות עלובות של כמה מאות אלפי שקלים – אגב, לא מהכיס שלו, תמיד מהכיס שלנו – תמורת איזו בריכת שחייה או מגרש כדורסל, כיבדו אותו בכבוד מלכים וגוננו עליו בכל פעם שהיה צריך לחקור אותו ולקרוא לו לסדר. אנחנו מדברים על מערכת שלמה. דנקנר הוא כבר לא הסיפור היום. יש נטייה תמיד לעשות האנשה ופרסונליזציה של אנשים ולהגיד 'עלייתו ונפילתו' וכן הלאה, אבל באמת הסיפור האמיתי הוא לא נוחי דנקנר – אלא כל המערכת המסואבת שאפשרה לו לעשות עוד ועוד עסקאות מפוקפקות מהסוג הזה ולא שמה לו תמרור עצור.
אלדד: המערכת שהייתה אמורה לעצור אותו הרבה קודם ויכלה? כלומר היה חומר פלילי לעצור אותו הרבה קודם?
שלי: למה פלילי? בוא נלך ללא פלילי. בעיני, אגב, אריה, אתה יודע, לפעמים הפלילי הוא הרבה יותר קל לטיפול. כי הפלילי זה פלילי, אם תופסים מגישים כתב אישום. בעיני הדברים הקשים והחמורים דווקא נעשים בחסות החוק.
כספית: כן, צריך להפריד. הדבר שאנחנו מדברים עליו היום זו הרצת מניות. הוא לא עשה את זה כל יומיים. הוא עשה את זה פעם אחת כשהגיע למצב קריטי ושם תפסו אותו. אבל הוא נפל לפני זה. לפני שנה-שנתיים הוא הפסיד את IDB. שאלתי את מתן חודורוב על גודל הנפילה. בפוליטיקה היה לנו את משה קצב ואת איציק מרדכי, אבל אני לא זוכר, שלי, תקני אותי אם אני טועה, מפסגה כזו לשאול תחתיות. כלומר הגובה שהוא נפל ממנו, זו אחת הנפילות המהדהדות בהיסטוריה.
שלי: זה נכון, כי הוא היה מלך. הוא היה חסין. הוא היה חסין בתקשורת.
כספית: לא לגמרי.
שלי: היחידים שטיפלו בו בזמן אמת היו 'דה מרקר', אני חייבת להגיד את זה לשבחו של גיא רולניק ולשבחו של עמוס שוקן. הוא היה אדם מאוד כוחני, אז ברגע שהתחילו לטפל בו עיתונאית ב'דה מרקר' הוא גם הפסיק לפרסם ב'הארץ', שזו הייתה מכה כלכלית מאוד קשה, גם ביטל את כל המינויים של העובדים בכל החברות שהוא שלט בהן על עיתון 'הארץ', זו גם הייתה מכה חזקה. הוא היה איש מאוד אלים. אבל אני אתן לכם דוגמה אחרת, והיא לא הייתה פלילית, עסקת גנדן. חברה פרטית בבעלות נוחי דנקנר, גנדן, שמחזיקה בישראייר וישראייר מפסיקה כסף. מה עושה בן אדם רגיל שיש לו חנות שמפסידה כסף? הוא מנסה לשרוד, הוא מכסה את החובות. מה עושה דנקנר? מוכר חברה לא רווחית פרטית לחברה ציבורית, IDB, כדי שאנחנו, ציבור החוסכים, נשא בהפסדים שלו ולא הוא עצמו. זו הייתה השיטה שלו. ברגע שהוא הרוויח הוא הרוויח, וברגע שהוא הפסיד הוא גלגל את זה לחוסכים רגילים, לבני תמותה רגילים.
[...]
כספית: את היית גם נתונה ללחצים, סחיטות ואיומים?
שלי: האמת שכן. אתה יודע מה, האמת שכן. דוגמה קלאסית הייתה בטח נוגעת אלייך גם. כשנוחי דנקנר בשעתו רכש את מעריב – כיוון שאני עיתונאית לשעבר והאתוס העיתונאי חשוב לי וחופש הביטוי חשוב לי, אני תמיד בעד הצלת כלי תקשורת – אז אמרתי לעצמי, 'סבבה'. הייתי בעד. אמרתי שלהציל את מעריב זה נורא חשוב. עיתון מפואר שכרע וחייבים להציל אותו.
אלדד: גם כשאת יודעת מי קונה אותו?
שלי: כן, אמרתי שזה עדיף על סגירתו של מעריב.
כספית: היא חשבה אז מה שאני חשבתי באותו זמן שזו באמת קנייה שנעשית מסיבות הרבה יותר טהורות משחשבנו.
שלי: לא, אני מודה שלא חשבתי שזה טהור, כי לקנות את מעריב הייתה עסקה גרועה. ושוב, הוא קנה את מעריב בכסף של חוסכים כשהוא ידע שזו הרפתקה כלכלית גרועה. אבל הוא רכש את מעריב לא מסיבות כלכליות, לא כדי להרוויח שם כסף, אלא כדי להשתמש במעריב כמנוף וכשוט על כל אויביו, יריביו ומבקריו. וכאן באמת חוויתי על בשרי. זה היה ערב הפריימריז ב-2011, שבספם ניצחתי אמנם, אבל מעריב תחת שליטתו של דנקנר די מיררו את חיי. עיתונאים קיבלו שם הנחיה לחפש עלי חומרים שליליים, היו כתבות תחקיר, שאגב לא היה בהן ממש כי אני אדם נקי כפיים, אבל כתבות תחקיר הונחו במגירה. ואז ממש לפני הפריימריז הגיע אלי, אני כבר לא אנקוב בשמות כי באמת הסיפור מאחורינו, הגיע אלי האדם הכי קרוב לנוחי דנקנר, התקשר אלי, שאל אותי אם אני רוצה להיפגש, אמרתי שכן – בוא נקבע. אז הוא אמר לא, עכשיו. שאלתי אם עכשיו-עכשיו, והוא אמר כן. אז אמרתי שאני בבית, 'אתה רוצה לבוא?', הוא אמר 'כן, תוך 20 דקות אני אצלך'. הגיע אלי הביתה ואמר לי, 'תשמעי, אנחנו מוכנים להוריד את הכתבות האלה, אבל אנחנו צריכים הפסקת אש'. שאלתי מה זו הפסקת אש, שאני אפסיק למתוח ביקורת על נוחי דנקנר? שאני לא אפנה יותר לרגולטורים? הוא אמר לי, 'כן, זה צריך להיות ההדדי'. בקיצור, ממה ככה. את תסתמי את הפה שלך ואנחנו לא נפרסם כתבות שליליות.
כספית: את לא הסכמת, אני מקווה.
שלי: נו, מה אתה חושב?"

להאזנה לראיון המלא: