שלי בכנס לשכת רואי החשבון, בעקבות הרשעת דנקנר: "היום אתם שומרי הסף, העיניים והאוזניים של הציבור בישראל"

6 ביולי, 2016

שלי נאמה בפתיחת פאנל בכנס לשכת רואי החשבון בנושא "רואי החשבון כמבקרי פנים", והתייחסה להרשעתו של נוחי דנקנר באותו יום ברצת מניות IDB וכן להתחדשות גל הטרור. מתוך דבריה:

"היום אתם שומרי הסף. אתם העיניים והאוזניים של הציבור בישראל. אתם שומרי הסף הראשונים שרואים ראשונים מה שמתרחש עוד לפני שאחרים עולים על זה, בזמן שזה קורה, ממש בתהליך. אני חושבת שהדבר הזה במידה רבה דורש החלפת דיסקט ולהבין שהתפקיד שלכם הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מלהיות רואי חשבון, שזה לכשעצמו תפקיד שדורש אינטלקט גבוה, הכשרה, ידע, מיומנות וכן הלאה – אבל כאן נדרש הרבה יותר. בכל הצמתים האלה דרוש איש מקצוע שהוא לא סתם איש מקצוע, אלא איש מקצוע עם אומץ לב ויושרה פנימית, שיעצור את הדברים האלה בשעה שהם מתרחשים. אני חושבת שבאמת כאן אנחנו נמצאים בעידן שנחוצה איזו החלפת אתוס פנימי מעבר למקצועיות, מעבר ליושרה, מעבר ליכולות האינטלקטואליות, מעבר להכשרה. שוב אני אגיד, אתם העיניים והאוזניים של הציבור. אתם הפה של הציבור, אתם יכולים למנוע דברים רעים מאוד עוד בטרם הם מתרחשים."

לצפיה בדבריה המלאים:

תוכן הדברים המלא:

ח"כ שלי יחימוביץ':

שלום לכולם, אחר צהריים טובים ותודה רבה שהזמנתם אותי. גם אני שמחה לראות פה את הפאנל המכובד הזה. אני לא אגזור הרבה זמן מזמנו, כי אני בטוחה שכל אחד מהאנשים פה יש להם הרבה מאוד מה לומר.
הנושא של הפאנל הוא 'רואי החשבון כמבקרי פנים'. אני חושבת שהיום הזה הוא יום מאוד מתאים לדבר בדיוק על הנושא של הפאנל הזה, וזה חשיפת שחיתויות ואי סדרים בחברה – האם האחריות היא רק על מבקר הפנים בחברה? אני כבר אגיד לכם את התשובה. התשובה היא לא, אבל התשובה היא 'גם'.
אנחנו נמצאים ביום שבו הורשע נוחי דנקנר בהרצת מניות, אני חושבת שזו ההרשעה הכי חדה והכי חד משמעית אי פעם בישראל באישום הפלילי הזה של הרצת מניות, עם הכרעת דין מאוד ברורה וחדה של השובע כעבוב, שמצא אותו אשם בכל סעיפי כתב האישום. זו דרמה גדולה, כמובן, אבל ביום כזה מאוד חשוב לא להתמקד בסיפור של היום וגם, אני אגיד לכם עוד משהו, גם לא בעלייתו ובנפילתו של נוחי דנקנר כפרסונה אישית, כיוון שנוחי דנקנר לא היה לבד. הוא לא פעם בודד במרחב. הוא פעל תחת חסות מאוד עזה ושיתוף פעולה מלא של מערכת שלמה, ותכף אני אמנה אותה. רק לפני כן אני רוצה לומר דבר בהסתייגות. אני אדבר כאן על תפקידם המאוד דרמטי של רואי החשבון כמבקרי פנים בעידן הזה, וזה תפקיד מאוד דרמטי. אתם שומרי הסף הראשונים בעיני. אבל יחס עם זה אני רוצה לסייג – אני יודעת שנמצאים כאן בקהל שכירים ובעלי משרדים קטנים ובינוניים. ברור לי לחלוטין שאתם אנשים נקיי כפיים וישרים שעמלים לפרנסתם ובסוף רק קבוצה קטנה מכם מוצאת את עצמה בסיטואציות כמו הסיטואציות שנוחי דנקנר יצר לנו לאין סוף בעשור האחרון ועוד לפני. אבל בכל זאת אני רוצה לדבר גם אל אותה קבוצה מובילה, אל אותם רואי חשבון שמוצאים את עצמם בצמתים מאוד מכריעים, לא רק בגורלה של החברה שבה הם משמשים מבקרי פנים כרואי חשבון, אלא גם יש לזה משמעות מרחיקת לכת על החברה הישראלית, על הכלכלה הישראלית ועל כל ההתנהלות של נכון ולא נכון, מוסרי ולא מוסרי.
באמת סיפור דנקנר הוא סיפור קלאסי, כי אנחנו מדברים כאן על אדם שהוא לא עבריין בהגדרתו. זה אדם שהוא לא רק לא היה עבריין, אלא היה יקירה של המערכת. דלתות שרים וראשי ממשלות היו פתוחות לפניו. שר האוצר יובל שטייניץ, כשמונה לתפקיד, עלה אליו למשרדו בעזריאלי, הגיע אליו, אל איש עסקים פרטי – שר אוצר במדינת ישראל. זה נראה טבעי אז. זה לא היה חריג כל כך. באמת כל הדלתות היו פתוחות בפניו. הוא נפגש עם שרים, חברי הכנסת היו חברים שלו, ואלה שלא היו חברים שלו רצו להיות חברים שלו. הרגולטורים היו רופסים לחלוטין בהתנהלות ביחס אליו. הסיפור של הרצת המניות הוא קצה קצהו של עלילות נוחי דנקנר בתוך המערכת הפיננסית הישראלית. הרגולטורים אמרתי, חברי כנסת אמרתי, שרים בממשלה אמרתי, המשקיעים המוסדיים שסיכנו כספי ציבור בעסקאות שנראו כבר על פניהן אז מפוקפקות משהו, מנכ"לי הבנקים שהעניקו לו מינוף לא פרופורציוני בגלל הקשרים ההדוקים ובגלל איזה ביטחון בליבם להילתו של האיש הזה. אנחנו שמענו רק לאחרונה שגם שהיה ברור שהוא בקריסה, הבנקים אישרו לו אשראי של עשרות מיליונים והמשיכו לאשר לו. וגם, והגבר הזה קרוב לליבי, אני מודה – גם תקשורת שסגדה לו, כיסתה עליו ולא חקרה את מעשיו גם כשהכתובת הייתה על הקיר. אני זוכרת את עצמי כחברת כנסת טרייה לפני עשר שנים – אני עשר שנים חברת כנסת – יושבת בוועדתה כספים, מנסה לדבר, למשל, על עסקן גנדן-ישראייר, ואין שותפים. אין שותפים. יש סוללת הגנה אדירה על איש אחד שמאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו.
מידי פעם הוא גם היה נדבן ידוע. הוא היה תורם כמה מאות אלפי שקלים לכל מיני רשויות מקומיות להקים בריכה, להקים מגרש כדורסל, לעוד חדרים במתנ"ס. התרומה אף פעם, אגב, לא הייתה מכיסו הפרטי. היא תמיד הייתה מכספי הציבור, מכספי החברות הציבוריות שהוא היה בעל השליטה בהן, גם אם בעל השליטה בחלקים קטנים. אבל אותה תרומה נדיבה ומיוחצ"נת מאוד גם קנתה לו אהבה ואהדה והגנה גם מראשי רשויות. אנחנו מדברים על סביבה שלמה שתומכת ומאשררת ולא מבקרת ולא עוצרת ולא מציבה תמרור אדום. הסיפור היום של ההרשעה בבית המשפט הוא באמת כבר קצה-קצהו והיום כבר כולם חכמים וכולם מבינים וכולם יודעים, אבל החוכמה היא לעצור דבר כזה כשהוא בשיאו, בשיא העוצמה שלו, בשיא הפופולריות שלו, בשיא ההצלחה שלו. אז לזהות את התמרורים האדומים, את הדגלים האדומים. וכאן במידה רבה החובה היא כמובן על דרג פוליטי, כמובן על רגולטורים, אבל גם עליכם כמבקרי פנים, שזה הנושא שלנו היום.
רואי חשבון בבואם להיות מבקרי פנים של חברות, וגם רואי חשבון בכלל, התפקיד הזה הוא לא תפקיד פקידותי. היום אתם שומרי הסף. אתם העיניים והאוזניים של הציבור בישראל. אתם שומרי הסף הראשונים שרואים ראשונים מה שמתרחש עוד לפני שאחרים עולים על זה, בזמן שזה קורה, ממש בתהליך. אני חושבת שהדבר הזה במידה רבה דורש החלפת דיסקט ולהבין שהתפקיד שלכם הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מלהיות רואי חשבון, שזה לכשעצמו תפקיד שדורש אינטלקט גבוה, הכשרה, ידע, מיומנות וכן הלאה – אבל כאן נדרש הרבה יותר.
לכאורה יש ניגוד עניינים. אתם מקבלים את שכרכם ממי שאתם אמורים לבקר, וזה יוצר סיטואציה שגם ברמה הנפשית וגם ברמה הארוגנית היא לא פשוטה בכלל, היא מעמידה במבחן מאוד קשה. אבל עדיין במבחן הזה צריך לעמוד. למשל, בחלוקת דיווידנדים לא הגיונית, למשל בתשקיף שלא נראה סביר, בהערכות שווי שהרבה פעמים הם יותר מידי לפי מה שבעל השליטה רוצה, במינוף יתר, ברכישות לא הגיוניות מכספי ציבור. בכלה דברים האלה רואה החשבון רואה ראשון מה קורה לפני שהדבר נחשף. הוא יכול לעצור את זה לפני שזה קורה.
אני אתן לכם דוגמה גם מבית מדרשו של דנקנר כי זה הנושא שלנו היום, זו התמה המובילה, כי הוא מהווה דוגמה לכל כך הרבה דברים. למשל, רכישת מעריב בשעתו על ידי דנקנר. לא היה היגיון עסקי ברכישה הזאת. מעריב היה עסק מפסיד בלי שום סיכוי. אני מודה שכמי שהעיתונות חשובה לה וריבוי כלי התקשורת חשובים לה, אמרתי 'סבבה, מצילים את מעריב'. לא היה שום היגיון עסקי בזה. זה היה עסק מפסיד מלכתחילה. איפה היה רואה החשבון שם? איפה היה מבקר הפנים שאמר 'רגע, זו עסקה שהיא פשוט לא הגיונית על פניה'? ובדיעבד, אנחנו גם יודעים שהמטרה הייתה לקנות סוג של צעצוע, כלי שליטה בכלל על מקומות אחרים, ובוודאי לא עסקה שלכשעצמה היא כדאית.
בעניין הזה אני אספר לכם סיפור קטן, אישי, בהקשר של רכישת מעריב ונוחי דנקנר. אחרי שנוחי דנקנר רכש את מעריב התחלפה גם צמרת העורכים. אני לא אנקוב בשמות, אבל העיתונאים של מעריב בישיבת מערת התבקשו להביא חומרים שליליים עלי. זה היה ערב הפריימריז לראשות מפלגת העבודה. השנה היא סוף 2010-תחילת 2011. פריימריז שבסופם ניצחתי, אבל הם היו מאוד קשים. זה היה אחרי שברק עם 'עצמאות' נטשו ועזבו את מפלגת העבודה, ומפלגת העבודה הייתה מרוסקת. ואז לבקשת העורך הוכנו חומרים עלי. לא שיש בהם ממש, כן? אני אדם נקי כפיים ולכן לא חששתי, אבל זה לא בעיה להזמין כתבות שליליות. ואז יום בהיר אחד אני מקבלת טלפון מאחד האנשים הקרובים ביותר לנוחי דנקנר, לא ממעריב, והוא מבקש להיפגש איתי, ולהיפגש איתי מהר. רציתי לפתוח יומן ולקבוע פגישה, אז לא – הוא רצה עכשיו והיה אצלי בבית תוך 20 דקות. הוא הציע לי הצעה שלכאורה אי אפשר לסרב לה: לא יהיו עלי כתבות שליליות ערב הפריימריז – זו תקופה מאוד רגישה לפוליטיקאי כשהוא מתמודד על תפקיד וזה סוג של קרב, קמפיין זו תקופה קשה וכתבה שלילית נרחבת שמופיעה עלייך בקמפיין זה דבר לא טוב – לא יהיו כתבות שליליות, אבל, הוא אמר, 'זו צריכה להיות הפסקת אש דו-צדדית'. שאלתי למה הכוונה. אני לא אמורה יותר להביא לוועדת הכספים דיונים שקשורים לדנקנר? לא אמורה יותר לפנות לרגולטורים? הכל בסדר? הוא אמר כן, 'זה צריך להיות הדדי'. אז סירבתי לעסקה, אבל הנה אתם רואים איך רכישה לא כדאית בכלל מבחינה כלכלית שהייתה צריכה להיעצר בעודה על סיפה ולא להתבצע בכלל, הופכת להיות כלי לאינטרסים זרים בכלל של בעל השליטה, שלא קשורים בכלל לטובתם של המשקיעים, של החוסכים. זו דוגמה קלאסית. וכאן נחוץ שומר סף. אם אהיה שומר סף, כל האסקלציה הזאת – ואני מספרת רק דוגמה אחת, אני מניחה שרבים אחרים חוו את זה בתצורות אחרות, יריבים עסקיים וכן הלאה – זאת דוגמה, אני חושבת, שמאפיינת עסקה שהיא לא כדאית ומישהו צריך לעצור אותה.
או למשל, אתם יודעים מה, משהו שהוא לא פלילי, הוא לא נגמר בבית המשפט, עסקת גנדן-ישראייר. חברה פרטית ששייכת לדנקנר ולמשפחתו מפסידה כסף, ובמקום לכסות את החובות של החברה הפרטית כמו כל בעל עסק פרטי, החברה הזאת נמכרת לחברה הציבורית, ל-IDB, וציבור החוסכים סופג את ההפסדים של החברה הפרטית, ואין פוצה פה ומצפצף. זה קורה בלי התערבות רגולטורים. אחר כך לאט לאט הצלחנו להעלות את זה לסדר היום. אבל איפה היה מבקר הפנים של החברה הציבורית? איפה היה רואה החשבון? בכל הצמתים האלה דרוש איש מקצוע שהוא לא סתם איש מקצוע, אלא איש מקצוע עם אומץ לב ויושרה פנימית, שיעצור את הדברים האלה בשעה שהם מתרחשים. אני חושבת שבאמת כאן אנחנו נמצאים בעידן שנחוצה איזו החלפת אתוס פנימי מעבר למקצועיות, מעבר ליושרה, מעבר ליכולות האינטלקטואליות, מעבר להכשרה. שוב אני אגיד, אתם העיניים והאוזניים של הציבור. אתם הפה של הציבור, אתם יכולים למנוע דברים רעים מאוד עוד בטרם הם מתרחשים. זה מורכב, זה לכאורה לשים המון על הכתפיים שלכם, של אנשי מקצוע ענייניים, אבל מה לעשות, המציאות לפעמים מחוללת סיטואציות שכאלה.
כיוון שאני כבר על הבמה, אז אני ארשה לעצמי להתייחס לעוד נושא, וזה לסוגיה הקשה והמרה והכואבת של הפיגועים ושל ההסלמה ושל התגברות גל הטרור. גם כאן אני לא אגיד את הדברים הרגילים. השקפת עולמי ידועה. אני תומכת בפתרון מדיני, בהסדר של שתי מדינות לשני עמים. גם אם אין לו התכנות גבוהה, עדיין זה לא פותר אותנו מאחריות על גורלנו ומהתנעת תהליך כזה, ואני גם מאמינה בהתכנות שלו. אבל כן כיוון שאני נמצאת פה עם אנשי מקצוע, אני רוצה לדבר על כפל הלשון שבו מדבר הדרג המבצע, והוא הממשלה. אנחנו רואים ישיבות קבינט מסתיימות במילים מאוד רושפות וקשות – טרור ויראלי, לא נשתוק, יד קשה. אותם אנשים שאמרו שהם ימגרו את הטרור ויחסלו אותו כליל נתקלים במציאות האפורה שבה קשה מאוד לחסל טרור. אנחנו שומעים רשימת החלטות לכאורה של הקבינט המדיני-ביטחוני, שאת כולן, ללא יוצא מן הכלל, היה יכול לקבל מח"ט איו"ש או אפילו דרג נמוך ממנו. סוג של micro-management ברמות הכי קטנות, שהוא לא רלוונטי לקבינט מדיני-ביטחוני. אנחנו רואים קבינט מדיני-ביטחוני שמפרסם החלטות בלי שום קשור לשמו, קבינט מדיני-ביטחוני. איפה המדיני? איפה הביטחוני? ביטחוני זה ממילא החלטות של אנשי ביטחון. הן החלטות קטנות מאוד. זה אפילו לא החלטות על מלחמה ושלום. מדיני בטח שאין שם. אנחנו רואים לעומת הדרג הצבאי, שפועל בצורה מיומנת להפליא, אנחנו רואים היעדר עשייה מוחלט בדרג הביצועי שהוא הממשלה.
יתרה מזה, אנחנו רואים סתירה מוחלטת בין האמת והמציאות לבין הדברים שנאמרים. לפי הרטוריקה של שרי הממשלה, אבו מאזן היה צריך מזמן להפסיק להיות יו"ר הרשות הפלסטינית. זה ביחד אחת. אבל האמת, המציאות היומיומית היא שהדרג הצבאי והביטחוני שלנו משתף פעולה על בסיס יומיומי ומאוד פורה עם כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. וכולם ידועים, כולל מי שיוצא במילים מתלהמות, שאלמלא שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, היומיומי, המודיעיני, אלמלא הסיכול המשותף של פיגועים – גל הפיגועים הזה היה מדמם ורצחני הרבה יותר. והידיעה הברורה היא שצריך את שיתוף הפעולה הזה כדי לחסוך בחיי אדם, בחיי ישראלים. שיתוף הפעולה הזה מתבצע ברמה היומיומית, אבל הדברים שיוצאים מהקבינט נשמעים כאילו בכלל מדובר בספירה אחרת וזו צביעות, פשוט צביעות. כי אין אומץ לב להגיד את הדברים – כן, אנחנו זקוקים לרשות הפלסטינית ולמנגנונים הביטחוניים שלה כדי להציל חיי אדם וכדי להציל פיגועים. את זה משאירים לדרג הצבאי, והדיבור הוא אחר לגמרי כאילו אנחנו חיים בשתי מדינות שונות – מדינה אחת שבה יש שיתוף פעולה יומיומי ומדינה אחרת שבה אוטוטו ממגרים את כל מה שמתרחש שם.
אני אוהבת כנות ויושר, ונדרשת כנות ויושר ואומץ לב ציבורי ממקבלי ההחלטות לצאת ולומר את האמת. אבל יותר נוח להתנהל בצד אחד ברטוריקה מתלהמת ובצד השני לעשות את הדבר הפרקטי שנדרש. יתרה מזה, גם ההחלטות לא להחזיר גופות, להטיל סגר – הן עומדות בניגוד להיגיון של הדרג הצבאי שבשטח. הדרג הצבאי לא רוצה סגר, הוא רוצה יותר אישורי יציאה לעבודה בישראל, יודע שזה מוריד את סיר הלחץ, מוריד את הלחץ, מפחית את המוטיבציה לפיגועים. כן גם יש דיבור בשני קולות. אני לא אומרת שהדרג המדיני לא קובע. הצבא מבצע, הדרג המדיני קובע. אבל הדרג המדיני לא קובע שום דבר. הוא נגרר אחרי התרחשויות, הוא פסיבי לחלוטין, הוא לא יוזם – הוא רק מגיב. יש פיגוע – מגיבים. יורים עלינו מדרום – מגיבים. סליחה על הפומפוזיות, אבל ככה לא נראה החזון הציוני, החזון הציוני הוא חזון של עשייה, של יוזמה, של לקיחת אחריות ולא חזון של היגררות אחרי אחרים. אבל זה כבר לא בתחום של מבקרי הפנים. מזה אתם פטורים. אלא אם היה מבקר פנים לממשלה.
עו"ד ציון קינן:
את מדברת על הדרג המדיני והדרג הצבאי. את סומכת על שיקוליו ועל החלטותיו של הדרג הצבאי. אבל נניח שאייזנקוט היה היום שר ביטחון ואתמול הוא היה רמטכ"ל – היית אומרת את אותו הדבר? או שפתאום יהיה אייזנקוט רמטכ"ל שסומכים עליו ואייזנקוט שר ביטחון בממשלת נתניהו שלא סומכים עליו?
ח"כ שלי יחימוביץ':
תראה, זה מאוד לא פרסונלי. אני באמת מנסה להיות עניינית. כשראש הממשלה הולך וחותם על הסכם עם טורקיה שבעיני הוא טוב אז אני תומכת בחתימה הזו בלי 'אבל'. אני מנסה להיות עניינית ביחסי להחלטות הממשלה. אם הן טובות, הם ימצאו אותי מאחוריהן מגבה ומצביעה בעד. אם לא – אז לא. אני מדברת על תמונה שמצטיירת לא רק בדרג הבכיר ביותר. אני חברה בוועדת החוץ והביטחון ולכן המפגש שלי עם מפקדים הוא מאוד אינטנסיבי, ולא מפקדים דווקא בדרג הבכיר אלא גם בדרג הביניים הבכיר. אתה רואה פער מאוד גדול בין ההתייחסות המאוד עניינית, הגיונית, פרגמטית – אגב, גם הצבא, זה לא סוד, הצבא זה העם, וגם בצבא אתה רואה אנשים שמגיעים מהתנחלויות ואתה רואה אנשים שמגיעים ממרכז הארץ, ובאופן גורף אתה רואה דיבור שהוא יותר ענייני, יותר הגיוני ופחות מתלהם מאשר הדרג המדיני. ושוב, אני לחלוטין חושבת שהדרג המדיני צריך להחליט החלטות ולמשול והדרג הצבאי לבצע, אבל בסופו של דבר, כיוון שאת כל האחריות על טיפול בפיגועים מטילים על הדרג הצבאי והדרג המדיני לא עושה דבר כדי לסכל פיגועים אלא התשובה היא אך ורק מענה צבאי ולא מענה מדיני – אני חושבת שצריך להיות קשב יותר גבוה בדרג המדיני לדרג הצבאי שבסופו של דבר עושה את כל העבודה השחורה, הטובה והמצוינת.
אני אומר שוב, כמות הסיכולים של הפיגועים היא גדולה פי כמה מכמות הפיגועים שיוצאים לפועל, וזה תודות לעבודה המצוינת הזאת. וכן, מדובר בחוט שיטתי של פער בין גישה שהיא מאוד פרגמטית לבין גישה שהיא פוליטית ומטבע הדברים היא מתכתבת עם הציבור, עם רחשי ליבו של הציבור, עם רצון לנקם. אני מצפה ליותר אחריות מהדרג המדיני במישור הזה.