ארי שביט, משה אבגי, ודינוזאורים על נתיבי איילון

28 באוקטובר, 2016

תפנימו. אלה לא "שערוריות" וגם לא עניינים "עסיסיים" או "צהובים". מתרחשת כאן מהפכה. הקורבנות מסרבות להתבייש, ומביישות את התוקף. גברים יקרים, הירתמו למאבק לטובת עולם צודק ובטוח לבנות שלכם. נתניהו: לא איראן, לא תקציב, לא עמונה – רק אובססית התאגיד. אורן חזן: אין צורך שכולנו נתבייש. זו הבעיה של הליכוד. ובסוף: הסיפור המרתק שעוד לא סופר על מאחורי הקלעים של נצחון עמית סגל וערוץ 2 בתביעת הדיבה של חזן

 

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

עם שני גברים שאני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת (או יותר מדוייק – הערכתי וחיבבתי) אפתח את עיתון סופשבוע. ארי שביט ומשה אבגי.

בראשית השבוע פרסמה העיתונאית האמריקאית היהודיה דניאל ברין, תאור של חוויה קשה שעברה. עיתונאי ישראלי בכיר וידוע (שהיא מאוד העריכה עד אז) הטריד אותה מינית ועשה בה מעשים מגונים בעת שבאה לראיין אותו, עד, שפחות או יותר, נמלטה על נפשה בלי לקיים את הראיון. תוך זמן קצר מאוד התברר שמדובר בארי שביט, פובליציסט נחשב ורב השפעה בעיתון הארץ, ומוערך עוד יותר בארה"ב בעיקר בשל ספרו האחרון, The Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel ("ארצי המובטחת: הנצחון והטרגדיה של ישראל").

 

 

הנה כמה הערות קצרות שלי על הפרשה:

לא יודעת אם ברין מקבלת את ההתנצלות של שביט, אני לא מקבלת אותה. זה לא שהוא דרך למישהו בטעות על הרגל. וזו גם התנצלות מוקפדת ומחושבת רק אחרי שנחשף והבין שהוא טובע.

רק לסבר את האוזן, מה שהוא עשה (בכותרת למעלה רק חלק מהפרטים) חמור יותר ממה (שפורסם לפחות) שעשה ינון מגל - לא כוס התה שלי אבל ח"כ מבטיח עם אופק פוליטי – ששילם מחיר כבד ופרש מרצונו מהכנסת.

אין כמעט אשה בעולם שלא חוותה את מה שחוותה ברין (ורבות מאוד עברו דברים איומים וקשים פי כמה).

מה שברין עשתה – לספר על מה שקרה לה במקום להתבייש ולהסתיר – זה חלק מתופעה כלל עולמית מדהימה שבה קורבנות מרימות ראש, מפסיקות להתבייש, ומביישות את התוקף.

לא מדובר בארוע פה וארוע שם וגם לא ב"שערוריות" או "פרשיות מין" או "אייטם צהוב" - אלא בהתרחשות היסטורית מפעימה.

זו תופעה שמתרחשת במהירות אדירה כעת, ומי שלא יסתגל לכללים החדשים ישלם מחיר כבד.

גם מי שמתעקש להמשיך לגונן על אנסים ומטרידנים בתואנות שונות ומשונות נראה כבר עכשיו כמו דינוזאור שנקלע בטעות לנתיבי איילון.

רוב הגברים הם בסדר גמור. אין סיבה שיגוננו על מעשים שהם עצמם לא היו עושים בחיים. ראוי, חברים יקרים, שתצטרפו למהפכה הזאת באופן פעיל, ותייצרו עולם טוב, מוסרי, שוויוני ובטוח יותר עבור הבנות (והבנים) שלכם.

ארי שביט הוא כמובן לא היחיד. אבל כן ראוי להתעכב עליו לרגע. מדובר באדם מאוד מוכשר, כתיבתו יפה ולעיתים אפילו מעוררת השראה. הוא מרבה להסביר מה צריך לעשות, מה ומי ראוי או לא ראוי, מה נכון לישראל, מה טוב ומה רע. ההתנהגות הנלוזה שלו כלפי דניאל ברין היא סימפטום לכך שבתוך עולם הערכים הנשגבים שלו לא הוכלל רעיון השוויון לנשים וזכותן להיות מוגנות במובן הפיסי הפשוט ביותר.

וכן, ממטיף מוסר שכזה אני מצפה ליותר.  

 

השחקן משה אבגי התפקד למפלגת העבודה בגללי, ובנוכחותי. הגיע כשהייתי יו"ר המפלגה, הציע עזרה. הכרתי אותו שנים לפני כן, ממש אהבתי אותו כשחקן וכבן אדם, הערכתי מאוד את המעורבות הפוליטית והחברתית שלו. בבחירות האחרונות, הוא אפילו היה אחד הפרזנטורים של המחנה הציוני, עם סרטון מעולה שכלל אמירות חברתיות נוקבות. אתם יכולים לנחש איך התהפכה לי הבטן וכמה הובכתי כש"וואלה" החלו לפרסם עדויות של נשים שתקף. זה מאוד מטלטל, להפנים שאדם שבאופן אישי חוויתי אותו כמקסים כל כך, היה הסיוט של נשים אחרות, צעירות ומוחלשות נוכח מעמדו הרם. התחקיר של שגיא בן נון וגלי גינת בוואלה הפך לחקירה במשטרה, לעדויות מוצקות, ולהחלטה של המשטרה להעמידו לדין. 

אבגי בסרטון לקמפיין המחנ"צ

 

גם אצל אבגי, מר חברתי ודואג לחלשים – היה נתק מבעית בין תפיסת עולמו החומלת לבין מה שעולל לנשים. הוא לא היחיד שיש לו נתק כזה. גם לשופטים שבחרו בו להענקת פרס השחקן המצטיין בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בחיפה יש באג שכזה. הנה הפוסט שלי על זה בפייסבוק:

"בוז. בוז לשופטים שבחרו להעניק למשה אבגי את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. שורה של נשים שנפלו קורבן לדפוס חוזר של עברות מין של השחקן, המלצה חדה וברורה של המשטרה להעמיד אותו לדין, ואתם, יפי נפש, משחקים אותה "מדענים", "אובייקטיביים" עלק, "שופטים רק על פי יכולות המשחק"?

איפה ישבתם כשהחלטתם, במעבדה אטומה בכוכב אחר? מדובר בנוסחא מתמטית עם נעלם אחד בלבד? לא היו עוד עשרות שחקנים שהם לא עברייני מין, שיכולתם להעניק להם את הפרס? מה לעזאזל חשבתם שאתם עושים?

ומה על הנשים שהיו קורבנותיו? איך אתם מעזים לתת להן אגרוף כזה בבטן? ומה על קורבנות תקיפה מינית בכלל איפה אתם חיים? בתקופת האבן? לא הגיעו לאזניכם התרבותיות קולות השינוי המדהים שמתרחש מסביב? המרד של הקורבנות, חוסר הנכונות של חברות נאורות להמשיך ולהכיל בתוכן עברייני מין?

כמעט לא ימצא חולק על כך שאבגי שחקן נפלא. ובנימה אישית אוסיף בצער – חיבבתי אותו מאוד. לפני, כמובן, שידעתי מה עולל. אבל עדיין לא הבנתם, חבר השופטים, שדווקא העובדה שהיה שחקן כה אהוב, מפורסם, מלך – העניקה לו את הכוח לפגוע בקורבנותיו, והיא שבכל פעם גרמה לסביבתו לשתוק, גם כדי לא לאבד את הכוכב, גם מתוך כבוד אליו?"

לקריאת הסטטוס הקליקו על התמונה:

 

 

כאן בכתבה במבט:

 

וכאן בערוץ 2, תכנית הבוקר של קשת, עם גלית גוטמן וחיים אתגר (גם על אורן חזן, עוד על אורן חזן בהמשך):

 

ולסיכום העניין הזה, צייצתי מחדש את הציוצים של קרן נויבך בעניין, כי אני מאוד מסכימה אתה:

 

התאגיד. תבינו: את נתניהו לא מעניין כלום עכשיו. לא עמונה, לא איראן, לא התקציב, אפילו לא מתווה הגז. יש אובססיה אחת, מוטרפת, שכרגע ממלאה את כל עולמו: סגירת תאגיד השידור הציבורי החדש. יאמר למען ההגינות: אני הייתי בין המעטים שהצביעו נגד סגירתה של רשות השידור ופתיחת התאגיד במקומה. חזרתי והזהרתי: קל להרוס, קשה לבנות. הסברתי לכל מי שרצה לשמוע שאנחנו חיים באקלים פוליטי פרוע, ושבסוף זה יהרס, וזה לא יבנה. שהרשות צריכה לעבור רפורמה יסודית, אבל לא להיסגר. חשבתי גם שזה תקדים מסוכן מאוד, לסגור מקום עבודה, לפטר את כל עובדיו, ולהקים משהו דומה עם עובדים חדשים כבקשתך. אבל הדבר קרה. והחוק עבר. והתאגיד הוקם. עם אנשים מצויינים. והוא מוכן לשדר כבר בינואר. עד שהתברר לנתניהו, שאבוי – הגוף התקשורתי הזה אולי מאוזן, אבל הוא לא ישתחווה בפניו ויהלל אותו מבוקר עד ערב, אלא "סתם" יעשה עבודה עיתונאית. וכך נשארנו עם תאגיד שהשליט חסר הגבולות נחוש עד אימה לסגור, עם התנהלות שלטונית מחפירה, ועם רשות שידור גוססת, הרוסה ובלתי מתוקצבת (ואני מצדיעה לעובדיה שממשיכים לתת עבודה טובה למרות הכל). בקיצור, הרג של שתי ציפורים ביריה אחת. על חשיבות השידור הציבורי בראיון הבוקר לקובי אריאלי בגל"צ:

 

ועוד ראיון, באמצע השבוע, בגל"צ, אצל רינו צרור.

 

אני שוב מזמינה אתכם לטוויטר. אחלה מדיום, ואני זקוקה לכם שם. פתחו חשבון עכשיו, ועקבו אחרי ואחרי כל מי ומה שמעניין אתכם. ברגע שתבינו את העקרון, תראו שזה ממש כיף.

הנה כמה מציוצי השבוע. שימו לב, חילופי הציוצים הראשונים לא מתייחסים לתאגיד, אלא להצהרתו של ח"כ דוד ביטן שהוא מתכוון להעביר חוק לשלילת אזרחותו של חגי אלעד מ"בצלם". 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולסיום, אורן חזן. לא ממש מתחשק לי להתגולל עליו עוד, זו חכמה קטנה מאוד. הכל ברור, שקוף, וולגרי וידוע. אין צורך שנתבייש כולנו בגללו, בסיעה שלנו, לשמחתנו, אין תופעות כאלה וזו בראש ובראשונה בעיה של הליכוד. רק אומר שמאוד שמחתי על הנצחון של עמית סגל וחדשות ערוץ 2  נגד תביעת הדיבה של חזן (הפיצוי שחברת החדשות חוייבה בו לא היה קשור לתחקיר, שכל מלה ממנו הוכחה, אלא לפתיח שגוי בתוכנית אחרת).

הנצחון הזה חשוב כי הוא נצחון לתרבות עיתונאית מבורכת של תחקירים אמיתיים, שדי נכחדת לצערי. הוא חשוב כי הוא מרתיע את מי שמבקש לנקוט בשיטה הנלוזה של תביעות הפחדה והרתעה. הוא חשוב כי מערכת חדשות 2 נתנה גב לעיתונאי שלה, וזה חיוני לעיתונות אמיצה. והוא חשוב כי אנחנו בעולם מעוות שבו כל עוד אין הרשעה פלילית הכל סבבה, ומה אנחנו רוצים בכלל מהמסכן התורן. כאילו אין מגונה פסול ורע בלי הרשעה פלילית. באווירה כזאת עיתונות טובה שחושפת תופעות כעורות היא כמו אוויר לנשימה. 

בעיתון "מקור ראשון" מתפרסמת הבוקר רשימה מרתקת ועוצרת נשימה של עמית סגל על מקצת מה שקרה מאחורי הקלעים של ההליך המשפטי. מכייוון שאני די בטוחה שאתם לא קוראים את העיתון הזה (אגב, עיתון לא רע בכלל, המקבילה הימנית של הארץ) אני מביאה לכם כאן את הסיפור. בלחיצה על העמוד הראשון של הרשימה תוכלו לקרוא את הסיפור המלא בבלוג של עמית:

 

רוצים להפגש אתי? מחרתיים, 30.10.2016, יום א, 19:30 – אהיה בראשון לציון, בארוע שיזמה וארגנה תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, אבל הוא פתוח לכולם.

אחרי מחאת הגז שהובילה תנועת הבוגרים של השמו"ץ ברחובות ובחדרה,  הם הקימו מרכזים מקומיים לצדק חברתי. מטרת המרכזים - לייצר תשתית לפעילות למען צדק חברתי וקידום שיוויון ערך האדם.

60 איש השתתפו בקורסי הכשרה לשינוי חברתי בחדרה וברחובות, שבעה מפגשים כבר היו, ועכשיו גם אני מגיעה לשם. האירוע פתוח לציבור הרחב ואשמח לראותכם. לאיוונט בפייסבוק הקליקו כאן: 

 

להתראות,

 

שבת שלום,

 

שלכם,

 

שלי