"הנשים העניות והמוחלשות נפשית וכלכלית ישלמו את המחיר של העלאה גורפת של גיל הפרישה. לזה אני לא מוכנה"

7 בנובמבר, 2016
האזינו:

שלי התראיינה במהדורת הבוקר של רדיו קול חי עם מרדכי לביא, והתייחסה לכוונת משרד האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים. מתוך דבריה בעניין:

"שלי: יש כוונה של האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים מגיל 62 ל-64. אני חושבת שבעיקרון זה דבר נכון וטוב. אני, למשל, בטח רוצה לעבוד אחרי גיל 62 ובטח נשים כמוני שעובדות במקצועות מכניסים ורוצות גם להישאר בשוק העבודה. אבל כמו תמיד אצלנו, כשמדברים על מהלך שהוא מהלך מאקרו, שוכחים את הקבוצות הכי עניות והכי חלשות. צריך לזכור שהרבה מאוד נשים נפלטות משוק העבודה בגיל 55 או 59 או 60, ואין להן עבודה אחרת. ואז אם מעלים את גיל הפרישה זה אומר שנגזרות עליהן עוד שנתיים בעוני מרוד בלי קצבת זקנה, בלי פנסיה ובלי משכורת. אני לא מוכנה שהנשים האלה ישלמו את המחיר של מהלכי המאקרו של האוצר. עד שהאוצר לא ימצא פתרון לנשים הכי עניות והכי חלשות, שאין להן לובסטים ואין להן עורכי דין ואין מי שיזעק זעקה כמו שזעקו הבנקאים הבכירים, שפוגעים במרכאות כפולות ומכופלות בזכויות שלהם – עד שלא פתרון לנשים האלה אני וחברותי נעשה הכל כדי שגיל הפרישה לא יעלה.

יש עוד קבוצה של נשים שגם אותן באוצר כמובן לא סופרים ולא רואים. אתה יודע, באחת הפגישות שלנו עם פקידי האוצר אמר אחד מהם: 'אמא שלי מאוד רוצה להמשיך לעבוד'. שאלתי אותו מה היא עושה, אז הוא אמר לי שהיא מזכירה בכירה. אמרתי שיפה מאוד, אבל הוא לא מכיר את הנשים שעובדות בפרי הגליל, במפעלי עופות, בניקיון ומגיעות לגיל 62 עם רגליים נפוחות, גב שבור.
לביא: להשאיר את זה כאופציה אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב. זה מאוד אינדיווידואלי.
שלי: נכון. אבל אתה מבין מה יקרה אם יעלו באופן גורף את גיל הפרישה? הנשים הבאמת עניות ומוחלשות פיזית, נפשית וכלכלית – הן ישלמו את המחיר. וזה דבר שאני לא מוכנה."

בנוסף התייחסה לבחירות לנשיאות ארצות הברית המתקרבות לסיומן. מתוך דבריה:

"לביא: את יודעת מה מעניין? תמיד הסתכלנו על האמריקאים ואמרנו, תראו איזה ממשל יש להם, איזו מערכת פוליטית, איזו יציבות. נראה לי שהם היום מסתכלים ואומרים איזו בושה וחרפה. הילרי, טראמפ. שני אנשים שלא בטוח שהיו לוקחים אותם לתפקידים האלה.
שלי: תראה, אני אף פעם לא התרפקתי על השיטה בארה"ב. זו שיטה דמוקרטית מורכבת וטובה, אבל אני לא חושבת שהשיטה שלנו נופלת מהשיטה שלהם ואפילו להפך. אני חושבת שאצלנו, עם כל הביקורת שיש על המערכת הפוליטית, היופי שלה הוא שהיא באמת מאפשרת ביטוי לזרמים ולתתי זרמים בציבור, נותנת פתחון פה לציבורים מאוד גדולים. אם היינו בשיטת שני הגושים הגדולים הם היו נעלמים ולא היו מושמעים. יש לזה הרבה מאוד חסרונות במדינה מקוטבת, אבל מצד שני גם הרבה יתרונות. תחשוב שאם היינו פועלים על פי השיטה האמריקאית לא היה ביטוי למפלגות כמו מרצ, כמו ש"ס, כמו הבית היהודי, כמו חד"ש וכמו החרדים. פשוט לא היה להם ביטוי.
לביא: היה להם ביטוי בתוך המפלגות הגדולות.
שלי: נכון, אבל היתרון הוא שבאמת במידה רבה מאוד השיטה הישראלית נותנת איזה כלי ביטוי ופעולה לקבוצות מאוד מגוונות. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.
לביא: אני בכל זאת רוצה להשתמש בכישורייך. מעניין אותי לדעת, לא בכובע של הפוליטיקאית, את יודעת להסביר מה קורה באמריקה? איך אדם עם אמירות כאלה ומעשים כאלה –
שלי: מוטי, אני מפסיקה אותך. אני לא אשתף איתך פעולה בעניין הזה. אני באמת נחושה בדעתי לא להתעסק בבחירות בארצות הברית. אני מדברת עם משפחתי ועם חברים, אני לא אדבר על זה ברדיו.
לביא: אני רוצה לדבר איתך על התרבות.
שלי: כן, אבל אנחנו נצטרך לדבר על זה. אתה מנסה בעקיפין לשאול אותי, ואני ממש לא מעוניינת. אני מתנצלת. אתה יודע שאני מוכנה לענות על כל שאלה, אבל אני במאת חושב שזו שגיאה להתערב בענייני ארצות הברית ולחוות דעה פרשנית או פוליטית על מי מהמועמדים. אגב, זה אחד הדברים המעטים שאני בהם מסכימה עם ראש הממשלה בדברים שהוא אמר אתמול. אני לא מסכימה עם ההתערבות הבוטה שלו בפוליטיקה האמריקאית, אבל אתמול הוא הנחה את השרים לא לפרשן את הבחירות בארצות הברית. עם האמירה הזו שלו אני מסכימה.
לביא: אבל את מסכימה אותי שהשאלה הזו דורשת דיון? קורה כאן משהו מעניין.
שלי: קורה משהו מעניין בכל העולם. הפוליטיקה בכלל נעשית מאוד מקוטבת, מאוד קשה, מאוד אלימה. כל הדברים שהיה נהוג שלא לשים אותם על השולחן, שמים אותם על השולחן. רטוריקה שלא הייתה נהוגה בדרך כלל בבחירות כן מונהגת גם אצלנו. אפילו בבריטניה, אגב, לא רק בארצות הברית. באופן כללי הקולות הקיצוניים חודרים אל תוך הדיון המרכזי שפעם אפיין בחירות במדינות דמוקרטיות.
לביא: אבל זה חוצה מגזרים. זה אצל כולם. גם אצל החרדים. הקיצוניים עם הופכים להיות הדומיננטיים ביותר והם מנתבים כמעט את הקול המרכזי. הם שולטים על הקול המרכזי, יש להם השפעה מאוד גדולה עליו.
שלי: לצערי אתה צודק. קודם כל, זו המציאות. אי אפשר לשבת ולקונן על המציאות. צריך להתמודד איתה. אני חושבת שהסיטואציה הזו, שתיארת בצורה כל כך מדויקת, מטילה אחריות כבדה עוד יותר על מנהיגים שמאפיינים את המיינסטרים הרחב, כלומר מימין ועד שמאל, מחרדים ועל חילונים – לא כולל השוליים. כי מאוד קל להיגרר אחר השיח השולי. הוא יותר מעניין, הוא יותר אטרקטיבי, הוא מביא יותר כותרות, הוא מלבה את היצרים יותר. אתה צודק ב-100% כשאתה אומר אתה דבר שהשוליים הקיצוניים רוצים שתגיד. אבל זה מציב אתגר מאוד רציני בפני מנהיגים באמת לחפש את המשותף והמאחד ולמתן את הקולות האלה, לא ללבות אותם. מה שלצערי לא קורה.
[...]
לביא: אבל מה משמח אותנו בלשנוא? מה גורם לנו לאהוד מישהו שהוא שונא מישהו אחר או משפיל? הרי בהיגיון הפשוט, בלי להפעיל את הרגש, כשאתה רואה מישהו משפיל מישהו אחר אתה אומר 'למה אתה מתנהג ככה?'. במקום להגיב ככה, אנחנו מגיבים באהדה.
שלי: תראה, אני חושבת שרבים רבים מאזרחי מדינת ישראל חווים מצוקה וקושי. זו עובדה. השיח המרכזי בתקשורת ובפוליטיקה לא מתעסק במי שחווה מצוקה וקושי. למשל, כמעט לא עולה על סדר היום העובדה שחצי מהאנשים העובדים במדינת ישראל מרוויחים פחות מ-6,200 שקל לחודש, וב-6,200 שקל לחודש אי אפשר לפרנס משפחה, נקודה. ואני מדברת על האנשים העובדים, לא על מי שלא יכול לעבוד ונזקק לקצבאות וכן הלאה. ברגע שאתה חווה מצוקה, גם מצוקה כלכלית וגם מצוקה ביטחונית, אתה מחפש מישהו להאשים אותו. ואז עומד מולך נואם או בינוני או טוב, והוא מספק לך מי אשם ומכפיש קבוצה שלמה אחרת בחברה. ככה זה סוג של פתרון קל, ולא אנחנו המצאנו את זה. דווקא ככל שיש מצוקה כלכלית גדולה יותר, ככה קל להסית אנשים כנגד מישהו אחר.
לביא: אני שומע אותך ואת הניתוחים המרשימים שאת נותנת כאן, ואני שואל את עצמי למה אין שלי יחימוביץ' בהנהגה?
שלי: למה? אני רואה בעצמי מנהיגה. אני אמנם באופוזיציה, אבל גם באופוזיציה מנהיגים. זה בסדר. במדינה דמוקרטית יש חשיבות גדולה מאוד לאופוזיציה.
לביא: כן, אבל את רואה שאישה עם דעות כמו שלך, עומקים כמו שלך ואמירות כמו שלך, היא לא מצליחה לייצר סביבה קהלים גדולים שאומרים אנחנו רוצים חיים כאלה, נקיים, אנושיים, בריאים, טובים.
שלי: תראה, קודם כל אני, בניגוד לך, לא מתלוננת. אני חושבת שיש לי השפעה מאוד גדולה על השיח הציבורי. אני נמצאת במקום פוליטי שבו התמודדתי לראשות מפלגת העבודה לפני שלוש שנים והפסדתי. זו עובדה, גם זה קורה בדמוקרטיה. אבל מתוך המקום הזה, מתוך המקום האופוזיציוני, אפשר לחולל שינוי ואני לא מוותרת."

לבסוף התייחסה לאמירתו של יו"ר מפלגת העבודה ח"כ יצחק הרצוג בעצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל לפיו "תם עידן ממשלת האחדות":
"לביא: את מאמינה להרצוג כשהוא אומר שתם עידן ממשלת האחדות?
שלי: מאמינה? אני לא יודעת אם אני מאמינה. אני מקווה. אני רוצה להאמין. אנחנו בתוך הסאגה הזו כבר הרבה מאוד זמן, ולטובתנו, לטובת הערכים שלנו, השקפת העולם שלנו וציבור המצביעים שלנו – כדאי שכבר נהיה מחוץ לסיפור הזה ונבנה את עצמנו בגאווה. זה מתקשר לדבר הקודם שאמרת, בגאווה כאופוזיציה. מנחם בגין נהג לומר: 'נשרת את העם מהאופוזיציה'. וכן, אפשר לשרת את העם מהאופוזיציה. אני אגיד לך שלפעמים דווקא כאופוזיציונרית אני מצליחה לחולל הרבה יותר דברים שלא הייתי מצליחה אם הייתי יושבת בממשלה וכבולה במשמעת של להיות חבר ממשלה."

להאזנה לראיון המלא: