שלי בגל"צ: "נבחרי הציבור צריכים לזכור שהם מחויבים ל-99% – לא לפרומיל אנשים חזקים"

8 בדצמבר, 2016
האזינו:

שלי התראיינה לתכניתו של אבנר הופשטיין בגלי צה"ל "רבע ל... מעורב אזרחי", וזאת על רקע פרסום גזר דינו של נוחי דנקנר בפרשת הרצת המניות. מתוך דבריה:

"הופשטיין: אפרופו מה שכתבת בסטטוס שלך בפייסבוק בנושא, ועכשיו כשלכאורה עידן דנקנר נמצא לקראת סופו, סמלית ואישית - יש תחושה לפעמים שאנחנו נהנים מטקסי ה'וודו' של דנקנר על ספסל הנאשמים כפרס ניחומים, במקום לתקן את השיטה שיצרה את הדנקנריזם.

שלי: יש משהו במה שאתה אומר. יש גם תכונה אנושית כזאת, לצערי, שכשאדם נמצא בשיא כוחו כולם עולים אליו לרגל כדי לחלות את פניו, כולם מגנים עליו, ואז, בנופלו, פתאום כולם נזכרים ונורא חכמים ומסיקים מסקנות ומפיקים לקחים. אבל לא באמת, כי זה כבר קורה רק לגביו באופן פרסונלי; הם שוכחים שהבא בתור כבר עומד אחריו, ונהנה מאותה חסינות ומאותה הגנה. וכאן באמת השגיאה הגדולה ביותר, כי דנקנר לא היה לבד - המערכת לא רק שיתפה איתו פעולה במעשיו הרעים, אלא גם במקביל הפכה אותו למלך ישראל.

הופשטיין: כמה קשה יותר היום לייצר דנקנר, במובן של סמל החזירות? האם לדנקנר הבא בכל זאת יהיה קשה יותר, כי כבר ראינו מה קורה, הבנו את הלקח והפנמנו את הבעיות?

שלי: כן, התשובה היא שיהיה לו קשה יותר. קשה להסביר את זה כי הזיכרון ההיסטורי נורא קצר, אבל אני זוכרת ישיבות אינסופיות בוועדת הכספים, בהן ניסיתי לעצור שבאמת עכשיו נראים פרועים לחלוטין. למשל, העובדה שחברה פרטית של דנקנר אילצה את החברה הציבורית שבבעלותו לרכוש את החברה הפרטית המפסידה, ואז ציבור החוסכים מימן את ההפסדים הפרטיים של משפחת דנקנר.

הופשטיין: אנשים לא הבינו את המטרייה הזאת באותה תקופה.

שלי: אלו בדיוק הדברים שצריך לזכור: גם כללי הממשל התאגידי, שלפעמים הם כללי ה'איך מותר לך להתפרע ולגזול כספים', הם לא תורה מסיני. מותר לנו להקדים את החקיקה ולהצביע על דברים ולהגיד שהם לא מוסריים.

הופשטיין: מותר לנו "לחוקק" לעצמנו נורמות שאנחנו רוצים להגן עליהן.

שלי: נכון. עסקאות כאלו, למשל, אני מתקשה לראות היום עוברות בשקט. אני מנסה להיזכר מי יצא אז נגד העסקאות האלו, ואני לא רוצה להתרברב, אבל זאת הייתה אני בוועדת הכספים. זה גם היה "דה מרקר", שמגיעים לו שבחים רבים, כי עיתון "הארץ" היה תחת לחץ כבדים ביותר של אחד המפרסמים הגדולים ביותר, הלוא הוא נוחי דנקנר, והעובדים בכל זרועותיו הרבות והארוכות של דנקנר ביטלו ביום בהיר אחד את המינוי שלהם ל"הארץ" כסנקציה. דווקא המקום של הציבור הוא כאן. כי במקום שבו כולם לוחצים, נפגשים לקוקטיילים ונותנים גיבוי אחד לשני, נוצרים קשרים מאוד עזים. הם פשוט ביחד – הרגולטורים, בעלי ההון, המנכ"לים הבכירים, הפוליטיקאים הבכירים והעיתונאים הבכירים, שמתבלבלים וחושבים בטעות שהם יותר חברים שלהם מאשר של פועלים במפעל.

הופשטיין: אין ספק שיש משהו מושך, ממגנט לפעמים, בכוח.

שלי: נכון. אספר כאן סיפור אישי קטן, מכונן מבחינתי, שקרה בילדות שלי: אבא שלי היה פועל בניין, ויום אחד הוא נפצע בתאונת דרכים. באו לבקר אותו בשתי נגלות: פעם אחת באו שלושה אנשים ואחר כך באו שניים. אמא שלי נתנה לכולם את הבונבוניירות העבשות שהיו נותנים פעם ככיבוד. אחר כך, כשהם הלכו, התברר השלושה שהגיעו בהתחלה היו פועלים שבאו בשלושה באוטובוסים לבקר את אבא שלי, והשניים שבאו אחר כך היו הקבלנים. אמא שלי רתחה על אבא שלי: 'למה לא אמרת לי את זה, אם הייתי יודעת שהם באו בשלושה אוטובוסים, הייתי נותנת להם ארוחה של שלוש מנות, ולא את הבונבוניירות העלובות האלו'. מלכתחילה, היא לא התרגזה עליו על זה שהוא לא הורה לה לתת כבוד לקבלנים, אלא על זה שהיא לא האכילה כמו שצריך את הפועלים. רוב האנשים גדלו כמוני, רוב האנשים לא גדלו בבתים עשירים. הייתי רוצה שהם לא יחליפו את עורם כשהם מגיעים למצב של כוח, שליטה ויכולת להשפיע על גורלם של אנשים; שיזכרו שהמחויבות הראשונה של נבחרי ציבור - אגב גם עיתונאים, אני רואה בעיתונות מקצוע מאוד חשוב וערכי - ובטח רגולטורים, היא כלפי 99.9 החוזים מהציבור ולא כלפי אותו פרומיל של אנשים מאוד חזקים".

להאזנה לראיון המלא: