שלי ביום זכויות האדם: "הגיע הזמן לבטל את איסור השוטטות"

14 בדצמבר, 2016

שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת יום זכויות האדם של הכנסת, אודות הזכות להתהלך באופן חופשי במרחב הציבורי. לצפייה

"אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אתייחס בדברי ביום זכויות האדם לזכות מאוד מאוד בסיסית ומובנת מאליה – אנחנו אפילו לא טורחים לחשוב עליה – והיא הזכות להתהלך חופשיים במרחב הציבורי בלא כל דאגה. זאת זכות שהיא מובנית מאליה לאדם התקין והסביר שהוא לא עבריין, לא חשוד בדבר וחצי דבר, ומתהלך בסביבה בטוחה יחסית,  אבל היא זכות שלא שמורה לקבוצה בינינו שלמרבה הצער והכאב מסומנת על-פי דבר אחד, והוא צבע עורה.

היום, לפני שעלה על האוטובוס ונסע לאחד מדיוני ועדות הכנסת במסגרת יום זכויות האדם, עצר בחור צעיר בשם ירון בקפה בשדרות רוטשילד בתל-אביב ושתה; הזמין אספרסו, ועמד ושתה אספרסו. סביבו היו עוד הרבה צעירים אחרים – אגב, בחור עם עגיל באוזן, לבוש באופן אופנתי ביותר, אני חייבת לומר. ואז ניגש אליו שוטר ושאל אותו את השאלה הפשוטה – לא באלימות; הוא שאל אותו: מה אתה עושה כאן? למה דווקא אל הבחור הזה, דווקא אל ירון, ניגש אותו שוטר? כיוון שהוא בחור ממוצא אתיופי ועורו שחום, והמראה של ירון שותה אספרסו ב-loveat בשדרות רוטשילד נראה לשוטר איכשהו לא תקין. הוא שאל אותו: מה אתה עושה כאן? ירון ענה לו. הסיפור נגמר תוך שתי שניות. לא הייתה שם אלימות משטרתית, לא קרה דבר וחצי דבר. רק המגע הקטן הזה – כמה הוא צורב, כמה הוא מיותר, כמה הוא מכאיב, כמה הוא גזעני. והוא שמור אך ורק לקבוצה מסוימת. ככל שעורך כהה יותר וככל שאתה גבר וצעיר יותר, כך אתה חשוף יותר להטרדות מסוג זה, ואני מדברת על הטרדות יומיומיות, בנאליות שכאלה: 'מה אתה עושה כאן?'; 'האופניים האלה הם שלך?' – שאלה שנשאלים נערים צעירים שרוכבים לפי דעת השוטר ששואל אותם על אופניים שלא מתאימים להם.

אני רוצה לסייג ולומר: אני באמת ממעטת למתוח ביקורת על המשטרה, יש לי כבוד והערכה רבים מאוד למשטרת ישראל ולשוטריה. אני חושבת ששוטרים בישראל עומדים בפני אתגרים ששום שוטר בעולם לא עומד בהם – גם מלחמה בטרור, ששום שוטר בשום מדינה נורמלית לא נדרש לה, וגם מלחמה בפשיעה. החיים בישראל מאתגרים אותם קשות. מדובר באנשים שעובדים קשה, מרוויחים מעט, עובדים בשירות המדינה ובשירות הציבור. ולפעמים מכאיב לי לראות שמי שעוצר אדם מסוים בגלל שעורו כהה, ורק בגלל שעורו כהה, הוא שוטר שמגיע מאותו מוצא בדיוק. יש כאן משהו שהוא מסולף לחלוטין וזה דבר שהוא טבוע עמוק עמוק בלב.

אני, לילדים שלי הייתי אומרת, כשהם היו קטנים, שלכל אחד יש גזען קטן בלב וצריך להיות מודע אליו ולהשתלט עליו יום-יום ושעה-שעה. ההתייחסות באופן הכל-כך שונה לקבוצה באוכלוסייה – ליוצאי אתיופיה, לאנשים בעלי "חזות מזרחית", במירכאות כפולות ומכופלות – זה מגע שיוצר צריבה לנצח נצחים, של עוינות כלפי המשטרה במקום של יחס מכבד כלפיה, של אפליה, של דיכוי, של גזענות.

שני מעצרי השווא האלה – אני אפילו לא אקרא לזה מעצרים, אבל לפעמים גם מעצרים ממש – נסמכים על שני חוקים שהגיע הזמן להוציא אותם מספר החוקים, ואני מתכוונת לעשות זאת עוד השבוע ולהניח הצעת חוק שמבטלת אותם. אני מדברת על איסור שוטטות. מה זה איסור שוטטות? האם מישהו אי-פעם הורשע בשוטטות? מעולם לא. האם בכתב אישום אי-פעם היה סעיף של שוטטות? מעולם לא. זה אך ורק עילת מעצר, בגלל פרופיילינג של אנשים מסוימים, משטור יתר. או החזקת חפץ החשוד כגנוב. האם אי-פעם היה כתב אישום על סעיף כזה? האם אי-פעם הורשע מישהו בשל סעיף כזה? לא. זה רק עילה לעצור אדם שמחזיק חפץ שנראה לא מתאים לצבע עורו, לכן הוא חשוד כגנוב. שני הסעיפים האלה בחוק, דינם לעבור מן העולם.

היום דובר בוועדת העלייה והקליטה על המצלמות שמתעדות את עבודת השוטרים. אני באמת באמת מאמינה שאין פתרונות טכניים לסוגיית הגזענות, ובאופן ספציפי – להצרת זכותו של הפרט להתהלך במרחב באופן חופשי. ואני כן חושבת שמדובר בעבודה שהיא תודעתית והיא חינוכית, ושוטרי משטרת ישראל, שיקרים לי מאוד, צריכים לעבור, מעבר להכשרה הטכנית, גם שיחות עמוקות על המשמעות של איתור אדם על-פי צבע עורו וזיהויו לפיכך כחשוד.

ואם מישהו לא מבין על מה דיברתי, שידמיין את עצמו יוצא בבוקר מביתו לפי תומו, לעבודתו – או סתם כך להתהלך ברחוב ולנשום אוויר צח, או להליכת ספורט, ובאופן קבוע לחוש את המורא התמידי מפני שוטר שייגש אליו וישאל אותו: מה אתה עושה פה?

אני הייתי מאוד רוצה שביום הזה, ביום זכויות האדם, נזכור את הדבר הכה-פעוט, אבל כה בסיסי, של זכותו של אזרח ישראלי, או אדם בכלל, להתהלך ברחוב בלי המורא הזה. תודה רבה".