"הפקרת חסרי הישע לכוחות השוק פוגעת בחוסן הלאומי שלנו"

21 בפברואר, 2017
האזינו:

שלי התראיינה למהדורת הבוקר של "רדיו קול חי", בהגשת מוטי לביא, והתייחסה לתחקיר אודות ההתעללות בקשישים סיעודיים בבתי אבות מופרטים וכן להתמודדותה לתפקיד יו"ר ההסתדרות. מתוך הדברים:

"לביא: מה יש לך לומר בעקבות התמונות הקשות שנחשפנו אליהם בבתי אבות ברחבי הארץ? מה האינסטינקט שלך אומר כשאת רואה את זה?

שלי: הדחף הראשון שלנו הוא להגיד כמה אכזריים, נוראיים וסדיסטיים אותם מטפלים. זה נכון -  האנשים האלה צריכים לשבת בכלא, כי הם נהגו באלימות קשה ביותר ובאכזריות קשה כלפי אנשים חסרי ישע. אבל רגע אחרי זה אנחנו צריכים לחשוב גם מה החלק שלנו בעניין – וזה החלק של המדינה. מדינה חזקה היא מדינה שלא מפקירה את חסרי הישע שלה, והמדינה שלנו מפקירה את חסרי הישע שלה בתהליכים בלתי נגמרים של הפרטה ושל מיקור חוץ של מוסדות שאמורים להיות באחריות במדינה, בהזנחה של הקשישים האלו, בפיקוח דל ועלוב ובהפרטה של הפיקוח. בסוף זה המבחן המוסרי הראשון של מדינה חזקה.

לביא: כן, אבל ליצמן כבר אמר שיהיו מצלמות, אבל חשבתי בכיוון אחר: יכול להיות שאנחנו אשמים בכך ששמנו אנשים לא מתאימים בסיטואציה שלא מתאימה להם. לעבוד בבית אבות זאת משימה לא פשוטה בכלל. אי אפשר לאסוף אנשים מהרחוב רק כי יש להם כוח פיזי להרים זקנים באופן פיזי ולשים אותם במקום כזה עם התמודדויות כאלו. אנחנו אשמים כי אנחנו לא דואגים שמי שיטפל באותם זקנים הם אנשים שמנטאלית מסוגלים לתת להם את מה שהם צריכים.

שלי: אתה צודק במאה אחוז, וזה חלק מהעניין. הרי מה קורה כשמפקירים קשישים חסרי ישע לכוחות השוק, לשורת הרווח? מה קורה כשכל מה שהמוסד שמטפל בהם רוצה זה להרוויח כסף? הרי זה לא מוסד שקם מטעמי חמלה או מטעמי אחריות לאומית; הוא קם כדי להרוויח כסף. אז איפה הוא חוסך? הוא חוסך קודם כל בעובדים. הוא משלם להם את המינימום שבמינימום, ועוד מתחת למינימום, בלי שום תנאים סוציאליים, ואז גם אין לו אפשרות אמיתית לבחור את העובדים הטובים ביותר. שווה בנפשך שזה היה מוסד ממלכתי, בפיקוח ממשלתי, עם אחיות ועם עובדים סוציאליים, עם מטפלים שעברו הכשרה המקצועית ומקבלים משכורת נורמלית, ויש להם אמונה, ערכים ואתוס של טיפול בקשישים, והם עוברים הדרכות ועוברים פיקוח – את כל התמונות הנוראיות האלו לא היינו רואים. זאת בדיוק המשמעות של הפרטה של שירותי הרווחה הבסיסיים ביותר. אתה מסיר את האחריות של המדינה ואתה מעביר אותה לכוחות הכסף. וכשכוחות הכסף פועלים, הערכים נעלמים, ואז אנחנו רואים עובדים שבאמת יכלו באותה מידה להיות פועלי ניקיון. אני חלילה לא מזלזלת בשום מקצוע, כל מקצוע מכבד את בעליו, אבל ברור שהם לא הוכשרו לטפל בקשישים חסרי ישע.

לביא: אני כל כך מסכים עם זה. זאת אומללות כפולה.

שלי: נכון, אבל זאת המשמעות של להעסיק עובדים בתת תנאים, בטח בשירותים שמטפלים באנשים. אגב, גם מורים הופכים יותר ויותר לעובדי קבלן, ועובדים סוציאליים הופכים לעובדי קבלן. אנחנו לפעמים שוכחים שהעסקה של עובדים כאלו בתת תנאים מקרינה מיד גם על המטופלים שלהם, שהם החלשים ביותר.

לביא: הבעיה הזאת קיימת לא רק בבתי אבות, אלא גם במעונות – גם שם יש עובדים בשכר מאוד נמוך, והעבודה היא מאוד קשה. אלו תנאים "מצוינים" להגיע לתאונות בסוף הדרך. כי הכול מנוהל כלכלית.

שלי: נכון, וזה בכל התחומים. אני מנהלת על זה מאבקים הרבה זמן. בשעתו ניהלתי ממש קרב שלא להפריט שלושה עשר מוסדות לחוסים, לאו דווקא קשישים, והצלחתי. בשעתו, לפני כמה שנים, ניהלתי קרב להלאים בחזרה למדינה את המוסדות שמטפלים בקשישים סיעודיים, תשושי נפש ניצולי שואה, והצלחנו. אבל בסוף זה גל ענקי של תפיסה מעוותת שאומרת שמדינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את חלשיה לידיים של כוחות הכסף ושל שורת הרווח. זאת תפיסה לא מוסרית בעיניי: חלק מהחוסן של המדינה שלנו, וחלק מהמבחנים שלה, זה האחריות כלפי החלשים. וכאן אנחנו נכשלים.

לביא: איך עוברים עלייך הימים הללו? את מוצאת את עצמך מתמודדת מול צבא של אסטרטגים, יועצים, יח"צנים ופרסומאים. לא כולם בעדך.

שלי: לא בעדי כי משלמים להם כסף... אני לא חוששת מאתגרים. אני לא צצה באבחה ופורשת את האג'נדה שלי; אני חושבת שכל הציבור, כל העובדים ובכלל אזרחי מדינת ישראל, יודעים שסדר היום שלי הוא סדר יום חברתי במעלה הראשונה. אפילו יש עליי ביקורת במחנה הפוליטי שלי שאני לא מתעסקת מספיק בעניינים המדיניים, ומתעסקת יותר מדי בנושאים החברתיים. אלו ימים מאוד משמחים ומאוד מהנים בשבילי: אני פוגשת המון קבוצות עובדים מכל הסוגים, מכל חלקי הארץ, וזה מסע מאוד מרתק ומאוד מתגמל. אני חושבת שהכסף לא יהונה את הכול. אני חושבת שגם את סוללת היח"צנים והכסף הרב שנשפך לקמפיין הבחירות של אבי ניסנקורן, האמת תנצח והרצון של האנשים ינצח. מדובר ב-530,000 בעלי זכות בחירה. אלו יותר מחצי מיליון איש. כל אחד בקלפי עושה מה שהוא מרגיש ומה שהוא חושב.

לביא: הבעיה העיקרית שלך לדעתי היא העובדה שהתמהמת כל כך הרבה. זה שם אותך בנקודה של 'מה יותר נכון לי בקריירה. אין לי סיכוי פה אז אלך לשם'. יש לך הסבר מניח את הדעת למה כל כך הרבה זמן התמהמת?

שלי: קודם כל אני חושבת שיש לי עוד המון זמן, וזה בכלל לא בדקה ה-90. יש עוד שלושה וחצי חודשים עד הבחירות להסתדרות. אין שום מניעה ושום בעיה שאני אחליט במועד החוקי והלגיטימי, ארבעה חודשים לפני הבחירות, שאני מתמודדת.

לביא: לא אמרתי שהבעיה היא חוקית.

שלי: אז אני אסביר לך: זאת האמת – באמת התלבטתי. אני כל חיי מנסה להיות במקום שבו אני יכולה להשפיע במידה המירבית, בהתאם להשקפת העולם שלי ולאמונה שלי, וליישם את הדברים שאני מאמינה בהם.

לביא: את מבינה את השאלה הזאת? את מבינה מאיפה זה בא?

שלי: כן, שאלת שאלה לגיטימית לחלוטין, ואני עונה עליה: אלו צרות של "עשירים", במרכאות כפולות ומכופלות. כי באמת בשאלה של איפה להיות כדי להשפיע יותר, כדי שאני אוכל לחוקק חוקים טובים יותר וכדי שאני אוכל להשפיע לטובה על חייהם של בני אדם, הייתה לי דילמה האם להתמודד על ראשות מפלגת העבודה או האם להתמודד על ראשות ההסתדרות. זאת מן צומת דרכים שלפעמים קורית לאנשים, והם צריכים להכריע בינם לבין עצמם ועם סביבתם איפה המקום הנכון, המדויק, הישר, החזק והמיטבי ביותר. כיוון שכל חיי אני אדם שמאמין בהשקפת עולם ובערכים, בסופו של דבר הבנתי שבתנאים הנוכחים – ואני אומרת את זה בצער, כי אני אוהבת את המפלגה שלי – בראשות ההסתדרות אוכל לעשות הרבה יותר טוב להרבה יותר בני אדם ולהשפיע על חייהם בצורה הרבה יותר מכריעה. דילמה זאת דילמה, לא הסתרתי אותה בשום שלב. ואז, בבוקר אחד קמתי וידעתי שזה הדבר הצלול, הנכון והמדויק שאני צריכה לעשות. זאת האמת.

לביא: מה היה האסימון האחרון שנפל אצלך בדרך להחלטה?

שלי: האמת? שיחה עם הילדים שלי. אני לא רוצה לשתף בפרטים, אבל הם אמרו לי 'אמא, תודי שזה מה שאת רוצה', כי שיתפתי אותם בלבטים. בסוף, אחרי ערב שדיברתי איתם בצורה יותר יסודית על העניין, קיבלתי את ההחלטה.

לביא: אגב, נראה לי שזה קצת יותר שעות בבית, נכון?

שלי: לא, ממש לא. תפקיד יו"ר ההסתדרות הוא תפקיד מאוד קשה ומאתגר.

לביא: זה 24/7 כל הזמן, או שזה תקופות?

שלי: אני חושבת שזה 24/7, או 24/6, כי אני מקפידה לנוח בשבת. גם הסטטוס שמנצנץ לאנשים כשהם מנסים לכתוב לי בוואטסאפ בשבת זה 'גם חילונים מנסים לנוח בשבת'. בסוף, גם להיות חברת כנסת זה מאוד תלוי בבנאדם ומה הוא עושה עם התפקיד – הוא יכול לא לעשות כלום ויכול לעשות הרבה מאוד – אבל גם תפקיד יו"ר ההסתדרות הוא תפקיד מאוד עוצמתי, מאוד חזק ומאוד משמעותי, ובוודאי שאי אפשר לנוח בו.

לביא: לסיום שיחתנו, מה קורה בגזרה החרדית? איתך או לא?

שלי: אני חושבת שבעלי זכות בחירה חרדים יצביעו לי ברובם.

לביא: זאת תקווה או שיש לך פרמטרים שמצביעים על זה?

שלי: לא, אני פשוט חיה בשלום עם העולם החרדי, אני משתפת פעולה על בסיס יומיומי עם חברי כנסת חרדים. אני מקבלת הרבה פניות, יש לי אפילו בלשכה שלי מתנדבים חרדים.

לביא: אבל המועמד שנגדך יודע להבטיח הבטחות גדולות יותר.

שלי: ההבטחה שלי יותר גדולה. ההבטחה שלי היא לחברה צודקת ומתוקנת ולארגון חברתי עוצמתי שישפיע על חייהם של בני אדם.

לביא: אבל בסוף לא תמיד אלו שמנהלים את הקולות מנווטים את הקולות שלהם לפי השיקול הזה. יש הרבה עסקאות, הרבה 'תביא לי פה, אני אביא לך שם'.

שלי: ובסוף, מאחורי הקלפי, יעמדו אנשים ויצביעו מה שהם רוצים. זה היופי של הדמוקרטיה.

לביא: במבחן התוצאה ובמבחן העבר, ידעת לעבוד בשיתוף פעולה מרשים עם החרדים. באמת אי אפשר לקחת לך את זה בשום צורה.

שלי: תודה רבה. אני רואה בזה מחמאה".

להאזנה לראיון המלא: