"אחרי שאיבחר לראשות ההסתדרות, אדאג שכל פיצוי עונשי שתקבל ההסתדרות יועבר לעובדים המנוצלים"

13 במרץ, 2017

שלי התראיינה לתכנית "סדר יום" ברשת ב', בהגשת רן בנימיני, אודות ההחלטה להשית קנס חסר תקדים על רמי לוי בגין פגיעתו בהתארגנות עובדיו, ואודות האופן בו מפקירה ההסתדרות את עובדי רשות השידור. מתוך הדברים:

"בנימיני: אני מתאר לעצמי שלא הפתיע אותך הקנס הגדול הזה. שנים שאת תוקפת את רמי לוי על היחס שלו לעובדים.

שלי: אני מודה שהקנס דווקא הפתיע אותי, כיוון שזאת פסיקה מאוד יוצאת דופן, אמיצה, מעניינת וגם נחרצת. כלומר, זאת לא פסיקה ראשונה – בית הדין לעבודה כבר נתן פסק דין דומה נגד גיל שרון, לשעבר מנכ"ל פלאפון, כשגם הוא ניסה בבוטות ובאלימות לפגוע בהתאגדות של עובדים, וקבע שאסור לבעלים, למנכ"ל, למנוע מעובדים להתאגד ולהגיד 'אנחנו' במקום 'אני', ולעשות דבר שהוא חוקי, מעוגן בחוק, מעוגן באמנות בינלאומיות, שאסור לפגוע בהתאגדות הזאת, אבל כנראה שלרמי לוי פסק הדין שניתן בעניין גיל שרון לא ממש הזיז, והוא המשיך במעשיו הנואלים למנוע התאגדות של עובדים גם אצלו. וצריך לציין שמדובר בעובדים מאוד עניים ומנוצלים. ברשת של רמי לוי הומצאו שיטות חדשות לניצול עובדים; הוא תמיד גם היה זה שהתנגד, מאוד באכזריות אני צריכה לומר, גם להסכמים קיבוציים שהעלו בכמה אגורות את השכר הדל של העובדים אצלו; גם לשכר המינימום. הוא טען את הטענה המופרכת והמקוממת שאם יקבלו תוספות שכר, זה ישמש להם "לבזבוזים", לא פחות ולא יותר.

בנימיני: אז בעצם נחשף כאן סוד הרווחיות הגדולה של הרשת?

שלי: זאת רווחיות עצומה ואדירה, ומדי שנה מושכת משפחת רמי לוי – כולל אשתו וקרוביו – דיבידנד של מיליוני שקלים, ואף יותר מכך, לכיסם, ואני מדברת מעבר לרווחים של הרשת כולה. מדובר באמת רווחיות עצומה, שהיא על הבשר של העובדים, שהם באמת הכי עניים והכי מנוצלים מכל רשתות השיווק. לכן החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע אתמול מסמנת יום מאוד משמח לעובדים; זאת החלטה מאוד אמיצה. אומרים ש'יש שופטים בירושלים'? יש שופטים בבאר שבע. זאת החלטה שגם נותנת תקווה להרבה עובדים חלשים אחרים שמאוד מפחדים להתאגד, כי זה דבר מאוד מפחיד. זה נותן להם תקווה, וגם יש בזה אמירה מוסרית שיש גבול לניצול ולהתעמרות.

בנימיני: ההחלטה הזאת משמחת מאוד גם את יושב ראש ההסתדרות הנוכחי, אבי ניסנקורן, שבירך עליה ורואה בה עוד הישג להתאגדויות שהוא מוביל.

שלי: בצדק. זאת באמת החלטה משמחת. היא נותנת אור ירוק להתאגדויות עובדים שעוד יבואו. היא מהווה גם תמרור אזהרה לכל מעסיק שינסה למנוע התאגדות...

בנימיני: ולא סתם מעסיק, בואו נזכיר: רמי לוי הדליק משואה, זכה להרבה כבוד, הוא פוליטיקאי ברמה החברתית, שגם זכה בפרסים חברתיים וכולי. אז מי שקיבל עד עכשיו את הרושם שרמי לוי הוא איש חברתי עם מטרות חברתיות של דאגה לעובדים, היה לו רושם מוטעה?

שלי: התשובה היא כן. פשוט כן, אין מה להתפתל בתשובה לשאלה שלך. ואני חייבת להגיד לך שכבר שנים ארוכות מגיעות אליי תלונות מעובדים ברשתות שלו. בכל פעם עזרתי להם בהיחבא, כי הם היו מבועתים ומבוהלים. מדובר תמיד בעובדים החלשים ביותר משכבות האוכלוסייה המקופחות ביותר, שתמיד נעשו להם דברים איומים ונוראים. גם כשהדליק משואה התכווצה לי הבטן, כי ידעתי על מעשיו הרעים כלפי העובדים שלו. תראה, צרכנות זה דבר חשוב, אף אחד מאיתנו לא רוצה לשלם ביוקר, אבל מעבר לזה שסוגיית העוף בשקל התבררה ממילא כגימיק, לפעמים צריך לזכור שעוף בשקל זה עובד בשקל ובנאדם בשקל. אני לא רוצה אנשים בשקל במדינת ישראל. רמת הניצול הייתה שיטתית בכל דבר ועניין – משכר מינימום, הסכמים קיבוציים, התאגדות – אצל רמי לוי. החלטת בית המשפט הגיעה לו בדין; ההחלטה אתמול היא כאילו לקחו לה את המשואה שהדליק. אני חושבת שזה מאוד נכון. אני מאוד מקווה שוועדות הפרס למיניהן מעולם לא יעזו שוב לתת פרס למי שעושק עובדים. כל השנים האלו אמרו לי: 'תיזהרי, אל תתבטאי נגדו, אל תנאמי בכנסת, כי הוא רובין הוד ואוהבים אותו, ואת סתם נטפלת למישהו שכולם נורא אוהבים ומעריצים'.

אני רוצה לומר עוד דבר בהקשר הזה: בית המשפט פסק פיצויים של מיליון וחצי שקל שמי שמקבל אותם זאת ההסתדרות. הכסף הזה לא צריך להישאר בהסתדרות. אחרי ניכויי הוצאות משפט, הוא פשוט צריך לחזור לעובדים הנעשקים.

בנימיני: להתחלק בין העובדים של רשת השיווק של רמי לוי?

שלי: חד משמעית, פשוט להתחלק בין העובדים שניסו להתאגד ולא הצליחו, וספגו את ההתעמרות הזאת, ובטח שלא להישאר בקופת ההסתדרות. זה צריך להיעשות תמיד בסוג כזה של פיצויים עונשיים, שניתן או להסתדרות או למשרד העבודה, כשמושתים קנסות על מי שעוברים עבירות ביחס לעובדים. הכסף הזה לא צריך להישאר בקופת ההסתדרות וגם לא בקופת המדינה, אלא פשוט לחזור לעובדים שנעשקו. זה דבר כל כך פשוט, ומדובר בעובדים כל כך עניים, שזה נראה לי מובן מאליו.

בנימיני: אם תזכי במרוץ הנחשף בעוד חודשיים, אולי תוכלי לעשות את הצעד הזה בעצמך.

שלי: זה לא 'אולי', אני פשוט אעשה את זה באופן גורף. כל פעם שייפסקו פיצויים עונשיים להסתדרות, הם יחזרו לעובדים. נקודה. זה נראה לי הדבר הכי הגיוני, הכי פשוט והכי צודק בעולם.

בנימיני: עוד שאלה בעניין תקשורת, פוליטיקה וממשל – הצעת החוק של משרד התקשורת לאחד את הפיקוח והרגולציה על כל גופי התקשורת, למעשה יש מי שאומר להשתלט על התקשורת המשודרת בישראל. זאת לא קצת הגזמה?

שלי: איך זאת הגזמה? זה אפילו לדבר עדינות. להקים גוף שישלוט על כל גופי התקשורת בישראל, ולא תהיה בו מועצה עם ייצוג לכל רובדי אוכלוסייה, עם איזו מועצה ממנה, שיש בה אנשי רוח, יש בה שופטים ויש בה כל מיני וזרמים; זה פשוט להחזיק את כלי התקשורת בידי פקיד אחד, עובד ממשלתי, שימונה בסופו של דבר על ידי ראש הממשלה. זה דבר שמקומו לא יכרינו בשום מדינה דמוקרטית. אני יודעת שאתם לא אוהבים לשאול שאלות על עצמם, על רשות השידור, אבל אם כבר שאלת אותי על תקשורת, אני רוצה להגיד משהו בהקשר הזה: ב-1 במאי, באופן סימבולי, קרוב ל-1,000 עובדים פשוט ייזרקו הביתה, כשכל ההבטחות שניתנו להם יעלו בעשן. אני מדברת על עובדי רשות השידור: רובם לא נקלטו כפי שהובטח בתאגיד; הסכמי פרישה שיאפשרו להם קיום בכבוד לא ניתנו. בסופו של דבר, יש כאן הפקרה מוחלטת של העובדים האלה. אני שואלת את עצמי איפה ההסתדרות, ואיך היא בכלל נתנה לדבר כזה לקרות – לסגור מקום עבודה קיים ולפתוח אחר במקומו זה דבר תקדימי, שלא קיים במשק. בכל מקום עבודה אחר היה קם קול זעקה רמה. ולא רק שעובדי רשות השידור הושלכו, אלא שעכשיו גם עובדי התאגיד מושלכים, ואף אחד לא דואג להם. גם שם וגם שם יש אנשים מצוינים שהם פשוט בלי אבא, בלי אמא, בלי מי שידאג להם, אף אחד לא סופר אותם. והדבר הזה לא יכול לעבור בשקט לסדר היום.

בנימיני: אבל בינתיים נראה שהוא עובר בשקט. לא נראה שלמישהו אכפת מגורלם של העובדים.

שלי: אז אני תורמת כאן את תרומתי הדלה, ומבטיחה לעשות כל מה שביכולתי כדי שזה לא יקרה.

בנימיני: זה לא מאוחר מדי? הרכבת לא יצאה מזמן מהתחנה?

שלי: אף פעם לא מאוחר מדי, ולא יכול להיות שזה יקרה, כי עכשיו זה עוול כפול – גם כלפי עובדי התאגיד, שעדיין לא יודעים מה יעלה בגורלם, וגם כלפי עובדי רשות השידור, שגם אם כבר השלימו עם זה, כל ההבטחות שניתנו להם מראש, הבטחות כזב, נשללות מהן עכשיו.

בנימיני: בהסתדרות מגיבים לדברים שלך, ואומרים ש"יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הוא היחיד שעמד לצד העובדים ברשות השידור לאורך השנים הקשות".

שלי: אני רוצה להגיד לך משהו על זה: ההסתדרות – כלומר אבי ניסנקורן, זאת לא ההסתדרות, שהיא גוף טוב חשוב – חטאה חטא גדול כשהסכימה, ולא בשתיקה אלא בשיתוף פעולה, לעשות את המעשה התקדימי הזה, שלא נעשה מעולם במשק בישראל: לסגור מקום עבודה, להסכים לפיטורי כל עובדיו ולפתוח אחר במקומו.

בנימיני: כלומר את אומרת יותר מזה – המהלך הזה נעשה כמעט בתמיכת ההסתדרות?

שלי: היה שיתוף פעולה מלא. שוחחתי בזמנו עם כל מי שצריך לשוחח, ואמרו לי: 'טוב, נסדר לחלק מהאנשים עבודה בתאגיד'.

בנימיני: היית אומרת שההסתדרות הפקירה את רשות השידור?


שלי: א', כן, חד משמעית, ו-ב', לא רק הפקירה, אלא גם יצרה מעשה תקדימי. אני שואלת את עצמי מה חושבים עכשיו אנשים במקומות עבודה אחרים, בין אם הם ציבוריים וממשלתיים ובין אם הם פרטיים – שמחר אפשר לסגור את המפעל שלהם לחלוטין, למחוק אותו, לפטר את כל העובדים ולייצר מפעל זהה לידו עם עובדים בתנאים פחות טובים? זה דבר שלא קרה מעולם במשק במדינת ישראל. זה תקדים מאוד מסוכן, וחבל שהוא קרה. עכשיו יש שתי קבוצות עובדים, והן פשוט מושלכות על הכביש. ואין דואג ואין מטפל.

בנימיני: השען מתקתק וזה אמור לקרות ב-30 באפריל, עוד חודש וחצי. את אומרת שלא מאוחר מדי, אבל רבים מהעובדים חושבים שכן.

שלי: אבל עדיין באמת לא מאוחר מדי, ואני קוראת גם לשר האוצר, גם לראש הממשלה וגם ליו"ר ההסתדרות המכהן עדיין – אם לא יתחלף ב-23 במאי, מה שאני מקווה שיקרה – לעשות מאמץ מאוד גדול ולא לאפשר להשליך אנשים לרחוב. זה נורא פשוט".

להאזנה לראיון המלא: