"ההסתדרות הפקירה את עובדי רשות השידור. זה מעשה שיישאר לדיראון עולם"

14 במרץ, 2017

שלי התראיינה לתכנית הכלכלית של ערוץ 1, "חשבון יומי", בהגשת נועה ברק, והתייחסה לפיצוי התקדימי שהשית בית הדין לעבודה בבאר שבע על רמי לוי בגין דיכוי ההתאגדות של עובדיו, לסגירת רשות השידור ההולכת ומתקרבת וכן להודעת ראש הממשלה ושר האוצר, על רקע עסקת מכירתה של חברת "מובילאיי", אודות כוונתם להפחית מיסים. מתוך הדברים (לצפייה):

בתחילת דבריה, ביקשה שלי להתייחס לרווחי העתק שיזרמו לקופת המדינה כתוצאה מעסקת רכישתה של "מובילאיי" בידי "אינטל": "ברור שזה לא טוב ולא בריא לשבת על הר כסף – אנחנו מכירים את המחלה ההולנדית, כשזרם כסף מרווחי הגז ובמידה רבה גרם להרבה קשיים עבור כלכלת הולנד, ואנחנו לא רוצים להיות במקום הזה. אבל בכל זאת, צריך לומר שזה לא קדוש ולא תורה למשה מסיני שאין קשר בין צד ההכנסות לצד ההוצאות, ואפשר לפחות בחלק מהכסף הזה לפתור כמה בעיות אקוטיות למדינת ישראל בסדר גודל לאומי, כמו ביטוח סיעודי, כמו השקעה בהכשרה למקצועות ולתעסוקה, שחסרה כאוויר לנשימה, כמו הרבה מאוד דברים טובים שהם גם בגדר תשתיות...

ברק: מפתיעה אותך הצמידות הזאת, כשכמה שעות אחרי ההודעה על הרכישה ראש הממשלה ושר האוצר כבר מודיעים על הורדת מיסים?

שלי: זה מטריד אותי מאוד, כיוון שזה קודם כל מעיד על היעדר חשיבה. אני רוצה שהם יישבו ויחשבו בכובד ראש ולא בשליפה מהמותן. אחרי הכול, מותר לנו קצת ליהנות מהעובדה שאין בחירות מחר; קלות הראש הזאת, בה כבר מודיעים מה יעשו בכסף, בוודאי שאינה במקומה. ואני רוצה להעיר עוד הערה, שאולי תהיה קצת פחות פופולרית: הורדות במיסים לא משפיעות כהוא זה על משתכרי השכר הנמוך. הן לא מעלות להם ולו בשקל את השכר, כי הם לא מגיעים ממילא לסף המס. בסופו של דבר, מי שנהנים מהורדות מיסים הם אנשים כמוני, שמרוויחים יותר מהשכר מהממוצע, ובוודאי שגם אנשים עשירים ממני. כן נכון לעשות חשיבה איפה משקיעים בתשתיות; איפה משקיעים בבעיות לאומיות אקוטיות, כמו זאת שהזכרתי בנוגע לסוגיית הביטוחי הסיעודי הממלכתי לכל.

ברק: מי שלא ירוויחו הם העובדים של רמי לוי, שהם בטוח מרוויחים שכר מינימום... שמחנו אתמול לגלות שיש שופטים גם בבאר שבע, ולא רק בירושלים.

שלי: ממש ככה, יש שופטים בבאר שבע. ההחלטה הזאת של בית הדין לעבודה בבאר שבע היא החלטה מאוד משמעותית. יש לה גם משמעות מוסרית. זאת הפעם השנייה שבית משפט בישראל קובע קביעה כל כך נחרצת - הפעם הקודמת הייתה בנוגע למנכ"ל פלאפון לשעבר, גיל שרון, שממש התעמר בעובדים שניסו להקים ועד ולהתארגן. כבר אז פסק בית המשפט שאין למעסיק זכות, פשוט אסור לו על פי חוק, למנוע התאגדות של העובדים שלו. כאן כבר בא בית המשפט וגם פוסק נגד המעסיק פיצויים עונשיים בסך מיליון וחצי שקל, על כך שעשה כל מיני מיזוגים דימיוניים כדי לבטל את קיומה של ההתארגנות הזאת.

ברק: זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על רמי לוי בהקשרים לא טובים ובהקשרים של ניצול עובדים בתנאים מחפירים. מצד שני, הבנאדם זכה באינספור פרסים ואפילו הדליק משואה ביום העצמאות.

שלי: תראי, אני הרבה מאוד שנים חשופה לניצול המחפיר שיש ברשתות של רמי לוי כלפי עובדים. אלו דברים שהאזניים סומרות מהם, ולצערי רבים מהעובדים שהגיעו אליי לא הסכימו שאני אוציא את הדברים לאור, כי הם היו מאוד מבועתים ומוחלשים – גם עובדים ערבים, גם עובדים שמשתייכים למיעוטים במדינת ישראל באופן כללי. הם מאוד פחדו. אני חייבת לומר שכשהוטל עליו להדליק משואה, התכווצה לי הבטן, כי ידעתי את כל הדברים האלו. המון פעמים אמרו לי: 'תעזבי את רמי לוי, הוא רובין הוד, הוא גיבור, כשאת מדברת על רווחי העתק שהוא משלשל לכיסו ולכיס משפחתו את מעוררת אנטגוניזם, כי הוא גיבור ישראל' וכן הלאה. אז בעיניי אדם שעושק עובדים לא יכול להיות גיבור ישראל, והוא לא יכול להדליק משואה. בעיניי זה הבסיס של הבסיס של הבסיס. מדובר גם אדם שיש לו רקורד ארוך: הוא התנגד להעלאת שכר המינימום, הוא התנגד גם להסכמים קיבוציים, שהעלו בכמה אגורות עלובות את שכר המינימום השעתי ברשת שלו. גם העוף בשקל היה יותר שיווקי מאשר סיפור אמיתי. אבל את יודעת מה? גם עוף בשקל, לפעמים המשמעות שלו היא עובד בשקל ואדם בשקל. ואני לא מוכנה לאדם בשקל במדינת ישראל.

ברק: אנחנו מדברים מצד אחד על רמי לוי, שלא נותן לעובדים שלו להתאגד, מצד שני אנחנו כמעט 40 יום לסגירת רשות השידור. רובנו כן היינו מאוגדים בהסתדרות, ותראי לא הגענו.

שלי: נכון. ואני חושבת שאם כל חטאת הייתה בעצם הרעיון הנורא של לסגור מקום עבודה אחד ופשוט לפתוח מקום אחר, דומה לו במטרותיו, במקומו. אם זה היה קורה בסקטור הפרטי – נגיד שחברת טבע הייתה עושה את זה, או כל חברה אחרת – הייתה קמה זעקה מאוד גדולה. אני חושבת שהייתי היחידה שהתנגדה למהלך הזה; גם אמרתי שקל להרוס וקשה לבנות. במידה רבה העובדים הופקרו. המעשה הזה הוא לדראון עולם, כיוון שנעשה כאן מעשה תקדימי ביחסי העבודה. עכשיו מה? אם יבוא מפעל פרטי ויעשה את אותו הדבר, מה תגיד לו ההסתדרות? הרי היא כבר אשררה את הדבר הזה בכל מה שנוגע לרשות השידור. החטא על פשע הוא שעכשיו גם עובדי התאגיד – שכבר התקבצו בו אנשים טובים, חלקם יוצאי רשות השידור, וכבר יש בו אנשים שויתרו על מקום פרנסתם הקודם וששמו נפשם בכפם – הם עוד קבוצה ענקית של עובדים שגם אותם לא סופרים.

ברק: האם להערכתך ניתן לשנות משהו? צריך לומר בכנות שכרגע גם משרד האוצר מסרב לשלם את כל הכספים שהתחייב לשלם לעובדי רשות השידור שלא מצאו מקום בתאגיד.

שלי: אבל זה חלק מהעניין, שהיו הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. בשעתו היה לי ויכוח על זה עם יו"ר ההסתדרות. הוא אמר: 'אני משתף עם זה פעולה כי אני משיג הישגים מאוד יפים – הסכמי פרישה יפים וקליטה של רוב עובדי רשות השידור בתאגיד'. אז לא זה קרה, ולא זה קרה. כלומר, העובדים גם אכלו את הדגים הסרוחים וגם גורשו מהעיר. זה דבר מאוד חמור, ועדיין אפשר לתקן אותו.

ברק: מה אפשר עוד לעשות?

שלי: קודם כל אפשר לכבד את ההסכמים, ולמשל להביא לקליטה הרבה יותר מאסיבית בתאגיד, וגם לשלם פיצויי פרישה ולייצר הסכמי פרישה שיאפשרו לאנשים שנתנו את חלבם ודמם ואת כל שנותיהם למקום הזה לפרוש בכבוד. צריך לומר עוד דבר: סגירת רשות השידור לוותה בין היתר בהמון דה-לגיטימציה לעובדים של רשות השידור. אני, כמי שעבדה גם ברשות השידור וגם בערוץ מסחרי, בחדשות ערוץ 2, יכולה להגיד שברשות השידור יש אנשים עם אתוס מקצועי מדהים, עם כישרונות בלתי רגילים. הם היו קורבן להנהלות שהיו פוליטיות. אין ספק שהיה מה לתקן ברשות השידור; הייתה רפורמה מונחת על השלחן, מתוקצבת ב-600 מיליון שקלים. לא היה צורך לעשות את המהלך האכזרי הזה. חלק מאותה דה לגיטימיציה גורם עכשיו לזה שיהיה להם קשה יותר למצוא עבודה. לכן, במינימום של המינימום, נדרשים הסכמי פרישה מכובדים ונאותים, שיהיו לפחות סוג של הכרת תודה לעובדים האלה או הבטחה של עתיד של קיום נורמלי לעובדים האלו, שגם שכר הבסיס שלהם היה מאוד נמוך - הוא הורכב מכל מיני תוספות שאין להן ביטוי בהפרשה הפנסיונית".