שלי מציגה בנאום ב"ון ליר": כך מרחיבה המדינה את תופעת ההעסקה הקבלנית

22 במרץ, 2017
שלי נאמה במסגרת כנס "מרכז חזן" במכון ון ליר בירושלים, שעסק ברגולציה בישראל. בדבריה התמקדה שלי בתופעת עובדי הקבלן ובתפקיד המכריע של ההסתדרות בנושא. מתוך דבריה של שלי (לצפייה):

"לפני כמה ימים פורסם דוח הממונה על השכר באוצר. הוא כלל את הכותרות הרגילות על שיאן השכר בבית החולים הזה והנתב בנמל במקום אחר – כל הכותרות שתכליתן הוא 'ראו כמה שמן האיש שקוראים לו המגזר הציבורי'. אבל פרטים נרחבים ביותר נעלמו מאותו דוח של הממונה על השכר, כמו למשל העובדה ש-35 אחוזים מעובדי המדינה מועסקים במשרה חלקית ו-40 אחוזים נזקקים להשלמת הכנסה לשכר המינימום. פרט אחד, דרמטי במיוחד, נעלם מאותו דוח על השכר: כל העובדים שאיש אינו יודע מה מספרם באמת, כי הם נעלמים לחלוטין; הם בתוך חבילות שירותים ותקציבי קניות. נעלמו מהדוח הזה לפחות 100,000 עובדים. מה כן היה בדוח? היו עובדי קבלן; עובדים של קבלני כוח אדם. הם כן הוכללו בדוח המשנה. מסתבר שמספרם 10,000. התוספות האלה, גם מספר העובדים שנזקקים להכנסת, גם שכר חציוני, גם עבודות חלקיות וגם עובדי הקבלן – הן תוצאה של תיקון חקיקה שלי לדוח הממונה על השכר בשנת 2010, שאילץ את הממונה בשכר לפרסם את המספרים האלה, כי לא היה עניין לממונה לספר את השכר הנמוך; כל תכליתו של הדוח הייתה לספר כמה השכר גבוה ומופרז, ולייצר את אותה חגיגת גינויים לשכר המופרז לכאורה, שאגב נופל במאות אחוזים מהשכר של הבכירים בחברות הציבוריות במשק.

שימו לב: מאז שחוקקתי את החוק ב-2010 – והכנסתי אליו את עובדי הקבלן, ואכן מתוקף החוק יש נספח לדוח הממונה לשכר, ואכן הוא מדבר על 10,000 עובדי קבלן, שזה מספר מזערי ביחס למספר האמיתי – חלו תמורות אדירות בעצם ההגדרה של 'מיהו עובד קבלן?'. הפרק שעליו מתבסס הדיון, של ד"ר הילה שור, עוסק בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם מ-1996. הוכנסו בו שני דרמטיים ומיטיבים, שאמורים היו לשנות כליל את מצבם של עובדי הקבלן: האחד, שעובד של קבלן כוח אדם מתקבל להעסקה ישירה בתום 9 חודשים מיום תחילת עבודתו; והשני הוא שעובדי כתף אל כתף יזכו לאותם תנאים. דבר מצוין. אלא שהחוק הזה נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים, ולכשהוא כבר יושם אותם קבלני כוח אדם כבר שינו את ההגדרה החוקית שלהם כדי להימלט מהחוק, והפכו להיות ספקי שירותים. כלומר, מי שמספק נייר טואלט, שולחנות, שלל אביזרים, יכול להיות אותו ספק שירותים; לפעמים זה יהיה ספק אחר, אבל שניהם בדיוק על אותו על סעיף: על תקציב הקניות של המשרד הממשלתי, למשל, או של העסק פרטי, או של החברה הציבורית. ואז לא מדובר בכלל בקבלן כוח אדם. המילה "אדם", שימו לב, נשמטה לחלוטין. כי למה שנדבר על בני אדם, כשכל תכלית של החקיקה ומעקף החקיקה היא לא לראות בני אדם?

חוק קבלני כוח אדם הוא חוק שנראה אפילו תמים ונוסטלגי ביחס לסדום ועמורה שמתרחש עכשיו בשוק העבודה. כאמור, ראינו את זה בדוח הממונה על השכר באוצר, עם אותם 10,000 עובדי קבלן. זה כאילו ניתן להתגברות, אבל על אותם 100,000 ויותר שאיש לא יודע את שמם, והם שקופים לחלוטין, אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר. אין להם פנים, אין להם שם, הם יכולים למות מחר בבוקר, ומחרתיים כבר יבוא מישהו במקומם בלי שאיש יידע את שמם. הם יכולים ללדת ילדים, יכולה להיות להם יום הולדת, ולא נדע לעולם – כיוון שהם חלק מחבילות עלומות פנים ועלומות שם שאיש לא נותן עליהן את הדת, והם פשוט 'לא קיימים'. לכן גם ניסיונות שעשיתי לתקן את דוח הממונה על השכר, ולהכניס אליו גם את עובדי ספקי השירותים, נידונו לכישלון ולהתנגדות ממשלתית וקואליציונית מוחלטת.

התיקון עליו דובר, ב-2009, שלכאורה עשה השוואה מסוימת בין קבלני כוח אדם לבין עובדים של ספק שירותים, שחל על מאבטחים ועובדי ניקיון, הוא מזערי לחלוטין. אין לו שום משמעות. הוא לא מכיל את שני השינויים המיטיבים שחלים בחוק כוח אדם, ולכן אנחנו נשארים עם מספר מטורף ובלתי ידוע שהולך ומתקרב אל מיליון אנשים. הוא עומד לכל הפחות על 600,000 איש, כנראה הרבה יותר, של אנשים שמועסקים באמצעות קבלני שירותים, ולא – לא מדובר רק על מנקות ועל מאבטחים. מדובר כבר במקצועות כמו עובדות סוציאליות, שלמעלה מחצי מהן שעובדות בשירות המדינה כבר לא עובדות בשירות המדינה, אלא באמצעות עמותות שהן חברות קבלן לכל דבר, וגם הן לא מופיעות בדוח הממונה על השכר באוצר; ומורים, "קרן קרב", "היל"ה" וכן הלאה. היום ישבתי עם ועד של חברת הייטק, והם סיפרו לי שבתוך החברה שלהם יש עובדים של קבלני כוח אדם במקצועות מאוד נחשבים בעולם העבודה. לא במקצועות שהם לכאורה בחצר האחורית שלנו, אלא בחצר הקדמית. כלומר, התופעה הזאת, שיוחדה לעובדים עניים, זולגת במהירות גם למקצועות של מעמד הביניים: אחיות, אפילו רופאים לפעמים. בביקור רופא, אם יצא לכם להזמין, הרבה פעמים מגיעים רופאים שמקבלים שכר שעתי או שכר פר ביקור, והם מועסקים באמצעות חברות כוח אדם.

אין גבול לזה בעצם. זאת צריך לדעת: כשמשהו קורה 'אצלם' – לא אצל ה'אנחנו', אלא אצל האנשים שהם לכאורה לא מהמילייה שלנו, ואנחנו לא רואים אותם כי הם לא יושבים איתנו לארוחת ערב –  בסוף זה יזלוג לכולם. לא בגלל זה צריך להתנגד לתופעות האלו. צריך להתנגד אליהן כי הן לא מוסריות. ועדיין צריך לזכור שהתופעות הלא מוסריות האלו לא יישארו בחצר האחורית.

אני גם רוצה להתייחס למאמר של ד"ר הילה שור. גם אני לא הזהיתי איתו, וכמעט כל משפט בו הקפיץ אותי. יכול להיות שזה כי אני מאוד אמוציונלית ביחס לנושא הזה, אבל גם אני חושבת שנאמרו שם כמה דברים... אתייחס לכמה משפטים: "מיקור חוץ זאת אסטרטגיה ניהולית". זה לא; זאת פשוט דרך לדכא עובדים, לשלם להם שכר רעב ולהפוך אותם לעבדים. זה נורא פשוט. ולמה עושים את זה? כי אפשר. כי כשנותנים לכוחות השוק לקבוע, אז הם קובעים את הדבר הזה – אם כי כמובן שאנחנו לא נמצאים ממש בסדום ועמורה; יש אצלנו שכר מינימום. גם זה משהו. יש ליברטריאנים שחושבים שגם לא צריך להיות שכר מינימום. "תכליתו של מיקור חוץ היא גמישות ניהולית". כלומר, אם בתקופות מסוימות זקוקים ליותר עובדים, כי אז יש גמישות ניהולית לשכור את שירותיהם לתקופה קצרה באמצעות ספק שירותים. ברור שזה קשקוש, כן? כי זה לא שעובדי קבלן מגיעים לקטוף תפוזים רק בעונה שבה יש תפוזים. הם נמצאים שם כל הזמן, כשיטה קבועה. הצורך בניקיון לא משתנה באופן עונתי. גם הצורך בעובדות הסוציאליות לא משתנה באופן עונתי. כלומר, יש כאן פתרון עקום, לא מוסרי, שיטת העסקה "חדשנית", במרכאות כפולות ומכופלות, שנועדה פשוט לדלג על הצורך להכיר את מי שעובד אצלך. זה אקט שלדעתי הוא פחות כלכלי ויותר נפשי ואידיאולוגי. הקטע ה'מטריד' הזה של לקיים יחסי עובדי-מעביד עם העובד שלך, להכיר אותו ולפעמים לראות, למשל, שהוא מצונן בבוקר או שאין לו מצב רוח, זה מן עול כזה. למה לשאת בו כשאפשר לקנות חבילת עבודה במקומו?

"בהזמנת שירות נהנה המזמין ממיומנות של ספק השירותים". אני רוצה שתספרו לי איזו מיומנות צריך כדי לשטוף רצפה. למה צריך אאוטסורסינג לדבר הזה? זה כאילו מובן מאליו כבר ששירותי נקיון צריכים להיות באאוטסוריסנג. למה? איזו התמחות צריך למקצוע הזה? צריך לקבל דוקטורט בשטיפת רצפות, ואז אנחנו רוכשים את זה מספק השירותים שרק הוא שכלל את המיומנות הזאת לכדי אומנות מדהימה? סליחה שאני מתעקבת על שפה, אבל שפה מעצבת תודעה, ואני לא אוהבת את השפה הזאת ומסתייגת ממנה, גם כשהיא נכתבת לכאורה בקור רוח אקדמי. כמו שאנחנו יודעים, כלכלה זה לא מדע – כלכלה זאת תפיסת העולם. היובשנות הזאת שמגדירה לכאורה את האמת ה'קוסמית' שמאחורי הסיבות להעסקת עובדי קבלן היא משהו שאני מסתייגת ממנו.

עוד קביעה אחת היא שאאוטסורסינג מאפשר לגוף להתעסק בענייני הליבה ולעשות אאוטורסינג לדברים שמסביב, ש'מטרידים', כדי להשקיע את כל מאמציו בענייני הליבה. הדבר הזה הוא פשוט לא נכון – יש אאוטסורסינג של הליבה, ממש של הבשר החי. ראינו את זה בויסקונקסין, שהיה בעצם מחיקה של שירות התעסוקה והוצאתו למיקור חוץ לקבלנים, שמשום מה עד לפני שנייה עוד עבדו בשירות התעסוקה או באוצר. מסתבר שהגאונות שלהם והמיומנויות שלהם התגלו רק כשהם עזבו את שירות המדינה, פתחו חברה פרטית והחלו לעשות דה-לגיטימציה לשירות שבו הם עבדו שנייה אחת לפני כן. זה היה בלתי מובן למה מאות מיליונים עוברים לקבלנים פרטיים כשיש שירות תעסוקה עם אתוס, עם מיומנויות. אף אחד אפילו לא ניסה לתת לשירות התעסוקה את מה שניסו לתת לויסקונסין. את הדבר הזה העברנו מהעולם יחד במאמץ פרלמנטרי, אבל הוא חוזר אלינו כמו המפלצת שלא נעלמת לעולם; הוא חוזר אלינו בכל מיני ראשים ושמות חדשים. או למשל "קרן קרב" או "היל"ה" – זאת לא ליבה? המורים שם מלמדים את מקצועות הליבה. הם לא מלמדים אוריגמי. הדבר הדרמטי ביותר, שגם הוא נמנע בבית המשפט העליון, זה הפרטת הכלא. זאת לא ליבה? אפילו הליברטריאנים הכי קיצוניים שאומרים שהמדינה לא צריכה להיות אחראית לכלום, אבל כן צריכה להיות אחראית על בתי משפט, משטרה, צבא ובתי כלא. וגם לליבה של הליבה של הליבה הליברטריאנית הגענו בנסיון לבנות כלא פרטי של לב לבייב בבאר שבע. אני יכולה להביא עוד המון דוגמאות לליבה שמופרטת. לכן, זה גם לא מאפשר לגוף לעסוק בליבה – זה פשוט מפריט את הליבה.

סך הכול, התחום של קבלני שירותים באמת נשאר חף מהתערבות המחוקק. זה לא שהמחוקקת לא ניסתה לשנות אותו – זה שהוא נתקל בהתנגדות מאוד חזקה. בתחילת הדרך עוד הצלחתי בשני חוקים שחוקקתי להכניס עובדי קבלן לתוך החקיקה, וגם זה עלה בייסורים קשים: בחוק הזכות לעבודה בישיבה ובחוק הזכות ליציאה לשירותים. אני יודעת שזה נשמע חוק הזוי, אבל היה צורך לחוקק אותו, כי או שלא אפשרו להרבה מאוד עובדים לצאת לשירותים, או שאילצו אותם להעביר כרטיס כשהם יוצאים לשירותים, ולקזז את זה עם שעות העבודה. בחוק הזכות ליציאה לשירותים, מי שהיה אז שר האוצר, יובל שטייניץ, התנגד בתוקף להכניס עובדי קבלן. הוא הסביר לי שאי אפשר לבקש מקבלן להעמיד תא שירותים, שזה חלק מהחוק, כי זה בכלל שייך למזמין; בשום פנים ואופן הוא לא הסכים להתפשר. כדרכה של הכנסת, היה סכסוף כלשהו בדבר מה בינו לבין אלקין, שהיה אז יו"ר הקואליציה. שטייניץ, למרבה האירוניה, בדיוק יצא לשירותים, ואז אלקין אמר: 'הוא אפילו לא נמצא פה כדי לענות על ההסתייגות שלך, אז אני מעביר את זה'. כך נכנסו עובדי הקבלן לחוק הזכות ליציאה לשירותים.

אני אומר עוד דבר אחד: יש חוק אחד שעובדים של קבלני שירותים נכנסו אליו. זה חדש מאוד. מדובר בחוק להגבלת שכר הבכירים, שבמקור הוא חוק שלי. עבדתי עליו 8 שנים. בסופו של יום, הודות לשר האוצר משה כחלון, העברנו אותו קואליציה ואופוזיציה פה אחד, במאמץ משותף. החוק קובע ששכר הבכירים בחברות הפיננסיות לא יעלה על שניים וחצי מיליון שקלים בשנה, אבל הוא יכול לעלות – ובלבד שלא יעלה על פי 35 מהשכר הנמוך ביותר, לרבות זה של עובדי הקבלן. ואז, בפיניש של החקיקה הזאת, בבליץ שעשינו, אחרי שאני רציתי להכניס גם עובדים של ספק שירותים, האוצר אמר 'לא יקום ולא ויהיה'. ואז שוב יצרנו איזו ברית, כשחבר הכנסת מיקי זוהר מהליכוד, שהיה רכז הקואליציה בוועדת הכספים, ואני, אמרנו שאם זה לא ייכנס לא יהיה חוק. הייתה כבר האינרציה הזאת, וב'פרס' אחרון על האוצר הצלחנו להכניס שזה לא יעלה על פי 35 גם משכרו של העובד נותן השירותים. כשהסתכלתי על הדבר הזה, כתוב שחור על גבי לבן, כשסוף סוף באיזושהי חקיקה במדינת ישראל נכנסות זכויות של העובד של ספק השירותים, אני מודה שעיניי הוצפו דמעות. זה היה רגע נורא דרמטי. אני יודעת שזה נורא קטן, אבל זאת מן רגל בדלת שסללה את הדרך לזה.

אני אומר שניים-שלושה דברים על ההסתדרות: אתם יודעים כמה בעלי זכות בחירה יש בהסתדרות? 530,000. ואתם יודעים כמה חברי הסתדרות יש? כ-760,000. ומדוע למאתיים ומשהו אלף אין זכות בחירה להסתדרות? כי הם שייכים ל-"0.8" העובידם שמשלמים 0.95 ממשכורתם הם עובדים שיש להם זכויות לבחור ועד ולבחור את יו"ר ההסתדרות. "0.8" אלה העובדים בהסמכים הקיבוצים – המנקים, המאבטחים – שאת ההסכמים הקיבוציים עושים מעל הראש שלהם. אין להם זכות לבחור ועד, ואין להם זכות לבחור להסתדרות. זה דבר שלא מקובל עליי, ושחייב להיות מתוקן. זה אפרטהייד בתוך ההסתדרות. ממש. מה זאת אומרת שהם לא יוכלו לבחור לעצמם ועד? אגב, הפתרון שלי הוא לאסור העסקה באמצעות קבלני כוח אדם ונותני שירותים. אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי, זה מעשה ידי אדם, ואדם יכול לשנות את זה בחזרה. אבל בכל זאת אני ריאלית, אני מבינה שזה לא יכולה להיעשות ביום בהיר אחד, זה תהליך כלכלי, חברתי, פוליטי וכן הלאה. אבל למה לא לאגד, למשל, את 10,000 עובדי חברת השמירה, שגם משלמים 0.8 ממשכורתם להסתדרות? למה לא לאגד אותם? זה קשה לאגד אותם, זה לא פשוט, ובאופן כללי לאגד זה מאוד סיזיפי, ויש הרבה התאגדויות שנכשלות, כמו באמדוקס: נעשה מאמץ אדיר ומטורף, אבל זה לא נחל הצלחה, לצערי הרב. ולמה לא לאגד? בין היתר כי אי אפשר לשלוט עליהם. לכן תגיד למאבטח ממחבר העמים פה ולמנקה העולה מאתיופיה שם מה צריך לעשות. איך תפקד עליהם? איך תשמר את המנגנון ההיררכי של ההסתדרות אם חלילה הם יהיו מאוגדים ותהיה להם זכות הצבעה לראשות ההסתדרות? מי ילחץ אותם? מי יגיד להם? מי ילחש לאוזנם? מי יפתה אותם? צריך להתגבר על המחסום הזה. מבחינתי, הם צריכים להיות אזרחים ועובדים שווי זכויות בהסתדרות, בתור צעד ראשון, אפילו קצת סימבולי.

דבר נוסף שבעיניי דורש תיקון מהיר: אתם בטח רואים את הפוטו-אופים של יו"ר ההסתדרות עם 50 עובדים שנקלטים שם, עם 30 עובדים שנקלטים פה. מדובר ב-2,000 עובדים שנקלטו עד היום במסגרת ההסדר עם האוצר. מדובר באותם עובדים קבלני כוח אדם, ולא בעובדים של נותני השירותים. הדבר הקשה הוא שעל כל 50 עובדים שמצטלמים איתם בפוטו-אופ, יש 500 עובדים שהופכים באותו הזמן לעובדי קבלן, בגלל התהליכים המואצים של האאוט-סורסינג וההפרטות. אתם רואים, למשל, שחלק מהקליטה של עובדי רשות השידור בתאגיד היא ב-600 משרות של עובדי קבלן. הדבר הזה חולף לו מתחת לרדאר ומתגלה באקראי, אבל הוא קורה כל הזמן. על פי תפיסתי וחזוני, ההסתדרות חייבת להיות במקומות האלה: ההסתדרות חייבת להיות בקרב נגד הפרטת בית הכלא; ההסתדרות חייבת להיות בקרב נגד הפרטת המעונות לחוסים; בויסקונסין. בכל מקום. אם אתה לא נמצא בשורש שבו הדברים... בחוק ההסדרים האחרון מכון התקנים הופרט, ואין פוצה פה ומצפצף. מגיעים לאיזה הסדר פרישה לחלק מהעובדים וכן הלאה, ובבת אחת הדבר הזה – שיש כל כך הרבה רציונל שהוא יהיה מדינתי ושהפיקוח עצמו יהיה מפוקח בידי המדינה – גם זה הופרט ובקול דממה דקה, בלי התערבות של ההסתדרות, שאמורה להיות במקומות האלה. אני נמצאת במקומות האלה כמחוקקת, ואני מאוד מקווה שאני אוכל להימצא בהם כיו"ר ההסתדרות".