"עצם הדיון במועמדות של גרבוז לפרס ישראל מעיד על ניתוק מהחברה הישראלית"

23 במרץ, 2017

שלי התראיינה לתכניתו של רינו צרור ב"גלי צה"ל", בהגשת אילאיל שחר, והסבירה את תמיכתה בהחלטת שר החינוך נפתלי בנט למנוע את הענקת פרס ישראל ליאיר גרבוז. בנוסף, התייחסה למשבר רשות השידור, תוך שהיא מצביעה על האופן בו גם עובדי הרשות וגם עובדי התאגיד נפלו קורבן לגחמות פוליטיות צרות. מתוך הדברים:

"שחר: לפני זמן קצר הבעת תמיכה בהחלטה של בנט. למה בעצם?

שלי: קודם כל, בסך הכול צייצתי 'הפעם בנט צודק'. אני חושבת שזה מובן מאליו.

שחר: היום ציוץ זה הכול, לא צריך יותר מזה.

שלי: כן, את יודעת... צייצתי לפי תומי, אני גם מאוד עמוסה, ואז הבנתי שאמרתי משהו שהוא מאוד חריג ואולי קורא תיגר, אבל אני חושבת שבכלל לא יכלה להתקבל שום החלטה אחרת. עצם הדיון בכך שיאיר גרבוז יקבל את פרס ישראל – ואני מדגישה פרס "ישראל", הפרס שמדינת ישראל ועם ישראל מעניקים לאנשים, שיש בו כבוד ויקר והצדעה לא רק על אמנותם ולא רק על כישוריהם הרבים, כי יש כאן משהו הרבה יותר נרחב – מראה על ניתוק מאוד גדול מהמתרחש בחברה הישראלית. אני חושבת שמלכתחילה הדבר הזה לא צריך היה לעלות לסדר היום.

שחר: גרבוז טען אחר כך: 'עיוותו את הדברים שלו, אמרתי 'מנשקי קמעות' והפכו את זה ל'מנשקי מזוזות', העצימו את הדברים והפכו אותם למשהו שהוא הרבה מעבר למה שהתכוונתי'. את לא מקבלת את החצי התנצלות הזאת?

שלי: הדברים היו הרבה יותר נרחבים: זה היה 'מנשקי קמעות, משתטחי קברים, אנסים, מושחתים' וכן הלאה וכן הלאה, כשהוא כורך בכריכה אחת כמי שמוצאים מכלל המחנה ומכלל האזרחים התקינים והראויים בעיניו גם את מי שמנשקים קמעות, גם את מי שמשתטחים על קברים, גם מושחתים וגם אנסים. בזה הוא פסל מחנה מאוד גדול. אלו שמות קוד מקובלים וסמויים לציבור המזרחי – אין מה להסתתר מאחורי זה. מה שקרה זה שלמחרת עלה ידידו יהושע סובול, אמן שאני מאוד אוהבת ומעריכה, ביומן הצהריים של התחנה המתחרה, והוסיף לרשימה גם את 'מנשקי המזוזות'; לא בכדי הציבור זוכר ביחד את 'מנשקי הקמעות', 'מנשקי המזוזות' ו'משתטחי הקברים'.

שחר: ברור.

שלי: לא, זה לא ברור. חשוב לי לומר: זאת אמירה גזענית; גזענות היא גזענות היא גזענות. אני מתעבת גזענות. אני מתעבת גזענות כלפי מזרחים, כלפי ערבים, אני מתעבת אנטישמיות. הדברים שאמר גרבוז היו דברים שלא מודעים לעצמם; אני מודה, הוא באמת לא ידע מה הוא אומר והוא באמת לא הבין מה לא בסדר. אבל בוודאי שוועדה מטעם פרס ישראל הייתה צריכה להבין מלכתחילה שזה לא בסדר.

שחר: אומר היום פרופ' יעקב דורצ'ין, מי שעמד בראש הוועדה המקצועית שבחנה מי זכאי לפרס בתחום האמנות הפלסטית: 'אנחנו מבינים באמנות, אנחנו לא צריכים ללכת אחורה ולחפש אמירות. מינו אותי כדי שאבדוק אמנות, זה המקצוע שלי, בזה אני טוב, ולא בדברים אחרים'.

שלי: בסדר, אני יכולה להבין את תפיסת עולמו. אני, למשל, אוהבת סיינס-פיקשן, ואני יודעת שחלק מסופרי הסיינס-פיקשן, בטח המוקדמים יותר, היו שוביניסטיים מזעזעים. אני אוהבת סדרת סיינס-פיקשן שקוראים לה "אנדר", שמי שכתב אותה הוא אוונגליסט מטורף. הכול יפה וטוב, זכותנו ליהנות מאמנות גם של אנשים שהם לא ממש מרוחנו, ובאופן כללי הרבה פעמים כשאת מעריצה יצירות ואז פוגשת את מי שיצר אותן, את שואלת את עצמך 'אלוהים אדירים, איך הדבר המקסים הזה יצא מידיו של אותו אדם?'. זה קורה. אבל אני שוב אומרת: זאת לא הזכות של אמן להפיץ את אמונתו; וזאת לא הזכות של אנשים ליהנות מאמנות, גם אם מי שיצר אותה הוא לא כס התה שלהם; אלא אמירה לאומית-ממלכתית. פרס ישראל הוא פרס לאומי-ממלכתי שהמדינה נותנת לאנשים שהיא בוחרת להעניק להם כבוד ויקר. אדם שהוא גזען לא יכול לקבל את הכבוד ויקר הזה. אני יודעת שעד היום גרבוז לא מבין מה הוא אמר ומה רוצים מחייו, וכך עוד הרבה מאוד אנשים. אבל דווקא בגלל זה אני אומרת לך שלו הייתי במקום בנט, וזה היה מגיע אליי, הייתי מחליטה אותו הדבר בדיוק. לא רק שאני מסכימה איתו או מצדיקה אותו – אני חושבת שכל החלטה אחרת שהוא היה מקבל הייתה החלטה איומה ונוראית. לכן מה שאמרתי בעניין הזה זה 'בנט הפעם צודק'. והוא צודק.

שחר: אי אפשר בלי התאגיד. רציתי לשאול אותך מה את חושבת על המינוי של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית.

שלי: אני חושבת שגאולה אבן היא אחת ממגישות ומגישי החדשות הטובים בישראל, ואני לא חושבת שיש מישהו שחולק עליי. היא גם מאוד מנוסה, גם מקצוענית, גם חכמה. את גם אף פעם לא יכולה להבין מצורת הראיון שלה איפה היא ממוקמת מבחינה פוליטית, שזה די נדיר, כך שגם בפוליטיזציה אי אפשר "להאשים" אותה, במרכאות כפולות ומכופלות. זה כמעט מינוי מובן מאליו, אני לא חושבת שיש מגישים בדרג שלה שפנויים להובלה היום. היא גם באה מרשות השידור, היא יכולה אפילו להיות במסגרת אותה מכסה של יוצאי רשות השידור.

שחר: ראינו לא פעם שתחנות טלוויזיה גנבו מגישים אחת מהשנייה. גם זאת הייתה אפשרות.

שלי: נכון, זאת גם הייתה אפשרות, אבל אני לא חושבת שיש מישהו שחולק על כך שמדובר במינוי מקצועי וענייני. גאולה רכשה את המוניטין המקצועי שלה מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהתחתנה עם גדעון סער. היא לא יכולה להיות נגזרת של גדעון סער. היא לא צלע מצלעותיו. היא אדם מקצוען בזכות עצמו, וזה צריך להיות שיקול. אי אפשר לקחת בחשבון שאולי המינוי הזה יכעיס את ראש הממשלה, כי ראש הממשלה רואה בגדעון סער יריב, או מתחרה או שהוא לא מחבב אותו. יש בזה משהו שמאוד מקטין אותה כאישה מקצוענית, וזה הופך אותה לנגזרת של בעלה. זה דבר שאני לא אוהבת.

שחר: מה את אומרת על דבריו של שר האוצר כחלון: 'מה אכפת לי מראשי התאגיד, הם לא הגיסים שלי'.

שלי: האמת היא שלא הבנתי למה הוא התכוון. אכפת לי מעובדי התאגיד ואכפת לי מעובדי רשות השידור. שתי הקבוצות האלו נפלו קורבן למניפולציות פוליטיות; ברשות השידור הם נפלו קורבן גם לגחמה פוליטית – בסופו של דבר הם ממש נרמסו והושלכו לרחוב, והיו קורבן למעשה שלא נעשה מעולם בשוק העבודה בישראל – מודל פתיחה-סגירה: סגירת מקום עבודה ופתיחת מקום עבודה אחר עם אותן מטרות לידו. זה דבר שלא קרה גם בסקטור פרטי; כל זה בחסות ההסתדרות, שזה דבר נוראי. ואז קם התאגיד, ומתברר שהתאגיד קורבן לאותן מניפולציות פוליטיות בדיוק, וגם עליו אין מי שייגן. צר לי מאוד שהגענו למקום הזה.

שחר: הימור שלך – יקום או לא יקום התאגיד בסופו של דבר?

שלי: אני לא רוצה להמר. אני מאוד מקווה שימצא פתרון שגם ידאג לקיום בכבוד ולפרנסה בכבוד של האנשים שם. הדימוי של הציבור מתבסס על איזה עולם זוהר עם מגישים יפים בקדמת החזית... בסוף, את יודעת ואני יודעת, מדובר במפעל, ממש במפעל, עם אנשים שעוסקים במקצועות טכניים ואנשים שעוסקים במקצועות אפרוריים, קשים וסיזיפיים, שמפרנסים משפחות, שמתבגרים בתוך התחום. עובר עליהם בדיוק מה שעובר על כל אדם בעולם עבודה אחר. לא הכול זה זוהר – אנשים רואים רק את המעטפת החיצונית, אבל מאחורי המכונה הזאת מסתתרים המון אנשים שעוסקים במגוון של מקצועות – אנשים רגילים, כמו רוב האנשים שמאזינים לנו עכשיו. ואני חרדה לגורלם".

להאזנה לראיון המלא: