"אלמלא ההתערבות שלי עבור עובדי "חיפה כימיקלים", ההסתדרות הייתה ממשיכה להזניח אותם"

6 באפריל, 2017

שלי התראיינה לתכנית "בוקר טוב דרום" ברדיו דרום, בהגשת דוד יוסוב, אודות מאבקם של עובדי מפעל "חיפה כימיקלים" נגד הניסיון לפטר 1,500 עובדים מהם במסגרת ריקון מיכל האמוניה במפרץ חיפה. בדבריה הצביעה שלי על האחריות של ההנהלה, של הממשלה ושל ההסתדרות להיווצרותו של איום הפיטורים, וכן עמדה על הצעדים הנדרשים כדי למנוע את הפיטורים ההמוניים. בנוסף, התייחסה גם להחלטה להקים חברת חדשות נפרדת במסגרת תאגיד השידור הציבורי. מתוך הדברים:

"יוסוב: איך את רואה את סוגיית עובדי חיפה כימיקלים?

שלי: אני חושבת שהייתה כאן הפקרה, הזנחה והתעללות ב-1,500 עובדים ובני משפחותיהם, ועוד כל מיני נספחים מסביב. מדובר בהזנחה ארוכת שנים, של לפחות שלוש שנים, אפילו יותר, מאז שהמשרד להגנת הסביבה הודיע לבעלים שמיכל האמוניה צריך להיסגר. הדבר המחריד ביותר הוא שגם עכשיו אנחנו לא רואים מאמצים אמיתיים לפתור את הבעיה.

יוסוב: מי אשם? ההנהלה שלא דאגה מבעוד מועד לאלטרנטיבות חלופיות, או הממשלה?

שלי: אני אגיד לך מי לא אשם – העובדים. את זה אנחנו יודעים.

יוסוב: אז מי כן? ההנהלה או הממשלה?

שלי: אני ממש לא מהססת להאשים את ההנהלה, שידעה כבר הרבה זמן שהיא תצטרך למצוא חלופה למיכל האמוניה. זה לא היה סוד, היה ברור שזה נחוץ. החלטת בית המשפט הייתה האקורד האחרון, אבל ההודעה מהמשרד להגנת הסביבה הגיעה כבר שלוש שנים קודם. ההנהלה יכלה באופן חד משמעי לייצר את כל המסלולים האלטרנטיביים, לעבוד בזה, ולהתחיל להקים את המפעל שיפעל בגז טבעי בדימונה, דבר שהיה פותר הרבה מאוד בעיות – בטח בעיות של איכות סביבה, אבל גם היה מספק עוד פרנסה לתושבי הדרום. כל החלופות האלו לא היו גורמות להנהלה להפסיד כסף; אבל הן היו גורמות לחברה הזאת, שמיכל האמוניה היה בשבילה תרנגולת שמטילה ביצי זהב, להרוויח קצת פחות.

יוסוב: יכול להיות שהם לא האמינו שבסופו של דבר באמת המיכל הזה ייסגר?

שלי: אני חושבת שהם כן האמינו. אני אהיה יותר חריפה: אני חושבת שהם חיכו בכוונה לדקה ה-90, כי הם הבינו שאז יהיה אפשר לייצר יותר לחץ על הממשלה, באמצעות השימוש בעובדים...

יוסוב: את אומרת שמשתמשים בעובדים כבני ערובה.

שלי: נכון, גם בעובדים של חיפה כימיקלים צפון וגם בעובדים של חיפה כימיקלים דרום. להשתמש בעובדים האלו כבשר תותחים, לנופף בהם – בטח ערב חג הפסח, כשזה מכמיר לב וכואב במיוחד – ואז אולי להשיג יותר מהממשלה... אתה יודע, הנהלה מקצועית וטובה יכולה להתארגן בשלוש שנים. הרי שלוש שנים זה מעל ומעבר למה שצריך כדי להקים את המפעל החדש בדימונה לייצור אמוניה. באופן פלאי ביותר ההנהלה מסרבת להתעמת כאן עם ההנהלה, אז אני לא אסרב להתעמת עם ההנהלה. דבר נוסף זה כמובן הממשלה, שבסופו של דבר היא זאת שאחראית לתכלל את כל המהלך, להניע את המהלך, להוציא מכרז...

יוסוב: את מתמודדת לראשות ההסתדרות. אילו את עכשיו בתפקיד, מה היית עושה אחרת?

שלי: אבל למה אתה שואל אותי על עכשיו? אני שואלת איפה הייתה ההסתדרות במשך שלוש שנים. אני הייתי יוצאת לרחובות ומניעה את המהלך הזה כבר לפני שלוש שנים, לפני שנתיים ולפני שנה. אני אגיד לך דבר יותר חמור: ההסתדרות לא הייתה נוקפת אצבע, אלמלא לפני שבועיים אני הגעתי להפגנה של העובדים בדימונה כדי להזדהות איתם. הדבר העלה את חמתו של יו"ר ההסתדרות המכהן, עד כדי כך שהוא התקשר ליו"ר הוועד במהלך ההפגנה וצרח עליו למה הוא מצטלם איתי בהפגנה. זה הדבר שהטריד אותו. למחרת הייתה ישיבה של וועדת העבודה והרווחה, ישיבה מאוד חשובה בניצוחו של יו"ר הוועדה אלי אלאלוף. באו משרדי הממשלה, באו הבעלים, באו העובדים, ומי לא בא? יו"ר ההסתדרות. לכן אני אומרת: חמור מזה, אלמלא אני הייתי מעורבת במשבר הזה עכשיו, גם היום ההסתדרות לא הייתה נוקפת אצבע. ההסתדרות היא זאת שצריכה להילחם את מלחמתם של העובדים, זה נורא פשוט. יש לך גם ממשלה, גם בעלים וגם הסתדרות שלא נוקפת אצבע...

יוסוב: אז כולם אשמים, אבל מה עושים עכשיו? העובדים מצויים בפני שוקת שבורה, ערב חג הפסח.

שלי: הדבר הכואב הוא שיש גם פתרונות ביניים. אנחנו יודעים שהפתרון הגדול והנכון הוא הקמת מפעל לייצר אמוניה בדימונה בגז.

יוסוב: זה ייקח זמן.

שלי: כן, אבל אנחנו יודעים שגם לתקופת הביניים יש פתרונות שהם זמינים ואפשריים, כמו למשל ייבוא האמוניה מירדן; כמו למשל ייבוא האמוניה בכמויות קטנים, בספינות קטנות ובמיכלים קטנים לישראל. כל הדברים האלה הם ברי ביצוע. אתה יודע, אני באחד השלבים בקריירה שלי עבדתי בקול ישראל, מקום שמאוד אהבתי, שאני מכירה לו תודה ושיש לי פינה חמה אליו; המאבק של עובדי רשות השידור באמת נוגע בליבי. אבל יש כאן משהו מטורף: אני עולה לשידור בכל מיני תחנות רדיו אחרות, וכל הזמן מדברים איתי על רשות השידור ועל התאגיד. ואני מנסה בכל פעם לדבר...

יוסוב: מה ההבדל בין העובדים האלה לעובדים האלה?

שלי: בדיוק, אני שואלת אותך מה ההבדל? שהם רחוקים מהעין ורחוקים מהלב של השדרים ושל עורכי התכניות? אני לא יכולה אפילו להסביר לך כמה זה מוזר ומקומם.

יוסוב: אני רוצה לסיום לנצל את המקפצה שהעלית אותי עליה: כעובדת וותיקה בקול ישראל, היום חברת כנסת...

שלי: ובאמצע חדשות ערוץ 2, כך שחוויתי גם את הציבורי וגם את הפרטי...

יוסוב: היית בכל מקום אפשרי. גם אני, כמי שמנהל תחנת רדיו כאן, נתון לפיקוח יומיומי של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כשבעצם המנהלים ויושבי הראש שלה ממונים על ידי השר. אז מה ההבדל בין הפיקוח שיש למשל עליי, כמו על כל תחנת רדיו מסחרית חופשית, לבין הפיקוח שיהיה עכשיו מטעמו של ראש הממשלה על חברת החדשות החדשה של התאגיד?

שלי: אני חושבת שצריך להסביר את ההבדל: ההבדל הוא בין רשות רגולטורית, שחלק ממנה מורכב מנציגי הציבור, וחלק ממנה כן מושפע מממשלה נבחרת, אבל שיש לה כללים מאוד ברורים של רגולציה ופיקוח, שהוא דבר שהוא לא רק לגיטימי אלא אפילו הכרחי, כי אחרת איש הישר בעיניו יעשה – גם מבחינה עסקית, גם מבחינת תכנים – לבין מעורבות ישירה של פוליטיקאים בתכנים, שזה דבר שהוא פסול מכל וכל. זה בדיוק ההבדל.

יוסוב: את חושבת שבחברת החדשות החדשה שתקום תהיה מעורבות ישירה?

שלי: אני חוששת מזה, מה אני אגיד לך. אמרתי לך, אני חוויתי את הלחצים של שני הצדדים – גם את הציבורי וגם את הפרטי. בציבורי יש לחצים מאוד קשים של פוליטיקאים, בפרטי יש לחצים מאוד כבדים של בעלי הון. ואם אתה שואל אותי מה יותר גרוע, אני אגיד לך בכנות שיותר גרוע בעלי הון.

יוסוב: כן? זה יותר גרוע?

שלי: כי הם ממש מפרנסים את כלי התקשורת, ואז האימה יותר גדולה.

יוסוב: תודה רבה לך, וחג שמח.

שלי: תודה רבה וחג שמח. חג שמח גם לעובדים של "חיפה כימיקלים". אני מבטיחה שאני אעשה כל אשר אל ידי כדי למנוע מצב שבו הם ימצאו את עצמם, חס וחלילה, מפוטרים ערב החג".

להאזנה לראיון המלא: