"העובדים משלמים כמעט אחוז משכרם להסתדרות, ולא רואים שום דבר בחזרה"

28 באפריל, 2017

שלי התראיינה לתכנית "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב, בהגשת שי גולדן ושרון כידון, אודות מעמדה של ההסתדרות כיום. בדבריה הצביעה על התנהלותו הפאסיבית של היו"ר המכהן אבי ניסנקורן, על האופן הציני בו זנחה ההסתדרות בראשותו את עובדי רשות השידור ועל האכזבה הרבה שניכרת בציבור העובדים בכל הנוגע לאופן השימוש בכספי דמי החבר שהם משלמים. מתוך הדברים:

"גולדן: הבחירות האלו מסעירות בחוגים בהם הן מתנהלות, אבל אני מניח שכלל הציבור טיפה פחות מתעניין. מה שכן, הוא רווי הרבה מאוד יצרים והרבה מאוד דרמה – אני חייב להגיד שאפילו הופתעתי מערימות הטינופת שהושלכו במהלך המרוץ הזה.

שלי: לא מהצד שלי, אני לא משליכה ערימות טינופת. וזה לא ממש 'חוגים', יש יותר מחצי מיליון בעלי זכות בחירה, כך שזה לא מתרחש באיזו נישה קטנה. הרבה מהמאזינים שלכם עכשיו הם חברי הסתדרות.

גולדן: אבל זה בטח לא המעמד של ההסתדרות בימים הגדולים שלה, של משל וקיסר, שהיה נראה שהיא באמת הארגון שמאגד את כל העובדים בישראל, שהיה ארגון משמעותי במשק שמנהל חדשות לבקרים משאים ומתנים עם ראשי ממשלה, עם שרי אוצר... לא הייתה שום פעילות מרכזית במשק שהתנהלה בלי מעורבותו.

שלי: נכון, אתה צודק. א', היו הרבה יותר אנשים מאוגדים – 70 אחוז מהעובדים בישראל היו עובדים מאורגנים, וגם מוגנים. היום זה בסביבות ה-30.

כידון: אבל אז זה היה קיצוני לצד אחד, המטוטלת נעה לצד השני. אני חושבת שיש חזרה להבנת החשיבות של איגוד עובדים, אבל לא לחזור לימים שבהם אי אפשר היה לזוז ולקבל החלטות, משום שזה ישב כמשקולת על מנהלי עסקים ועל מנהלי החברות הגדולות.

שלי: אל תשכחו עוד דבר: באותה עת ההסתדרות גם הייתה הבעלים, ובזה באמת יש אנומליה: זה לא הגיוני שאתה גם לוחם עבור העובדים, וגם, מצד שני, מחזיק בבעלותך חצי מהמשק; היה כור, הייתה חברת העובדים, ואני מסכימה איתכם לחלוטין שזה בלתי סביר. למרות שבסוף, בתוך מקום עבודה ובכלל, צריכה להיות ברית בין כל מי שרוצה בטובת המדינה, בין אם הם מעסיקים ובין אם הם עובדים, בוודאי שלפעמים זה לעומתי – לפעמים עובדים נלחמים מול מעסיק רב כוח, בטח בתאגידים גדולים, לפעמים גם במפעלים קטנים. ולכן הכפילות הזאת לא הייתה סבירה, ובעניין הזה טוב שהיום ההסתדרות היא "רק", במרכאות כפולות ומכופלות, מייצגת עובדים. אבל עדיין, זה גוף עוצמתי בצורה בלתי רגילה. כלומר, הוא יכול היה להיות עוצמתי. לצערי הוא נהיה קצת נגרר, פסיבי ומגיב מאוחר מדי לאירועים.

כידון: למרות שראינו גם את הוועדים החזקים מדי והשכר הגבוה מדי של דור א' בחלק מהאיגודים והנמלים, גם בחברת החשמל...

שלי: אבל אני כן רוצה להגיד לכם משהו לגבי מיתוס ה'חזקים': אם יש משהו שהדהים אותי במערכת הבחירות הזאת – כלומר, ידעתי עליו, אני מכירה את שוק העבודה, החוקים שלי הם חוקי עבודה ואני מכירה את המקום הזה, אבל פתאום הבנתי את ההיקף שלו – זה שהתרחשה דרמה ממש גדולה, דורית, בכל אותם מקומות שחלק מהציבור שמתעב עבודה מאורגנת, מתיז אותם משפתיו כאילו זה משהו פסול, כמו הנמלים, כמו הרכבת, כמו חברת החשמל. במקומות האלה התרחש מהפך, כי דווקא העובדים שלא ספרו אותם, דור ב', דור ג', עובדים זמניים וכל מיני כאלה – שהם בטח לא "עובדים חזקים ושמנים", ביטוי שאני לא סובלת בכל מקרה – הם נהיו הרוב. היה כאן שינוי סוציולוגי ודמוגרפי, ויש שם המון עובדים שפשוט לא ספרו אותם. הם היום מרימים ראש ואומרים 'רגע, מה איתנו? לנו אין ביטחון תעסוקתי'.

כידון: רצינו לדבר איתך על משבר התאגיד. דיברת על כך שכל המאבק שנוהל בשבוע שעבר על שביתה היה בעצם מדומה. שזה היה משחק.

שלי: חד משמעית. זאת הייתה הצגה אחת גדולה; בימוי של משבר; איומי סרק בשביתה; מהלך פוליטי – שאגב, לא היה קורה בכלל אם לא היו בחירות להסתדרות – ואז מאיימים, מאיימים, מאיימים, אומרים שהמשק יושבת אם עובדי רשות השידור לא יועסקו כולם, וכן הלאה וכן הלאה. גם המטרות בשביתה הזאת, אני חייבת להגיד, לא היו ברורות. ואז, כצפוי, קרה התסריט הידוע מראש. כתב על זה מאוד יפה חיים הר-זהב בפוסט שהוא העלה – עוד לפני שהדבר הזה קרה, הוא תיאר את התסריט בארבעה שלבים. כל ארבעת השלבים של חיים הר-זהב התקיימו. הסיכום הושג לפני שאיום השביתה הוכרז, ובסוף אתה מטיל את המשק לטלטלה לטובת צרכים פוליטיים.

כידון: השאלה אם זה משנה אם זה נסגר לפני או אחרי. נכון, זאת הצגה, אבל האם הפשרה שהושגה – על פיה קליטה של יותר עובדי רשות השידור בתאגיד החדש; על פיה תהיה פנסיית גישור. צריך להסתכל בשורה התחתונה ולהגיד שכן הושגו דברים.

שלי: מאוד קשה לי להסתכל על זה ככה, שרון. כי בסופו של דבר מה שקרה, ואני נלחמתי בזה בכל כוחי והתנגדתי לזה כשזה קרה, זה תקדים מטורף שבט סוגרים מקום עבודה ופותחים במקומו מקום עבודה עם מטרות זהות. לדעתי, זה כתם שלא יימחה מעל יחסי העבודה במשק. ולכתם הזה היה שותף מלא, וזה יו"ר ההסתדרות. דיברנו אז בזמן אמת, ואמרתי לו 'אתה לא יכול לעשות את זה', ואפילו בלי קשר ל'רשות השידור כן או לא', כי מרגע שעשית את זה פעם אחת, והסכמת פעם אחת כנציג עובדים למודל המטורף הזה של 'סגירה-פתיחה', אז מה נגיד אחר כך ל"טבע", למשל?

כידון: אז בעניין הזה את מסכימה עם ביטן, שהתנגד בכלל לפתיחת התאגיד.

שלי: קודם כל ביטן לא התנגד, כי הוא לא היה שם. האבסורד, הציניות והדבר המאוד מקומם הם שאותו ראש הממשלה, שאז מאוד אהב את המהלך הזה, עשה פליק-פלאק לאחור והיום הוא משנה את עמדתו לחלוטין. אני לא "חושדת" בנתניהו שהוא נהיה יו"ר ועד העובדים של רשות השידור. הרי יש כאן המון ציניות. וכאן מגיע אלמנט אחר של הטירוף הזה – של מדינה שלמה שעומדת על הרגליים שוב ושוב. אז זה היה ב"צוק איתן", כשאנשים שכלו את ילדיהם, והיה הטירוף לחוקק מהר-מהר את החוק הזה. עכשיו שוב אנחנו נקלעים לאיזה טירוף – והכול בשביל גחמות משתנות, משהו שאין בו שום טעם ושום בסיס. לכן אני מתקשה להזדהות גם עם ביטן במהלך הזה.

גולדן: אז להדיוטות, כי אני לא בהארד קור של העניין, מה באמת ההבדלים בינך לבין ניסנקורן. איזו עמדה את מייצגת, איזו עמדה הוא מייצג, ואיזה קונפליקט יש ביניכם, אם בכלל, מבחינה אידיאולוגית. איפה בעצם התהום שפעורה ביניכם.

שלי: קודם כל, לא צריך תהום כדי לקיים בחירות דמוקרטיות. הצד השני הוא לא אויב.

גולדן: או.קיי, מתקן.

שלי: זאת שאלה של מידת התאמה לתפקיד. כיוון שההסתדרות היא גוף נורא חשוב והגוף החברתי במשק ולעמוד בראשו זה כמו ראש ממשלה חברתי – מי שצריך לעמוד בראשות הארגון הזה זה אדם שהוא מנהיג, ולא אדם שהוא פקיד ועורך דין. יו"ר ההסתדרות לא נבחר לתפקיד מעולם – הוא נמשח לתפקיד בירושה בידי עפר עיני, וזה דבר שפסול בעיניי לחלוטין. באותה מידה שהוא עורך דין שמתעסק היום בדיני עבודה, הוא יכל להיות עורך דין שמתעסק במקרקעין, בדיני משפחה או במשהו אחר. באופן שונה לחלוטין, אני, בכל הווייתי, סדר היום החברתי, הפערים בין החזקים והחלשים, המאבק למען כבוד האדם העובד וחירותו – אלה דבר שבוערים בנשמתי כשליחת ציבור. ובראש ארגון כזה, צריך לעמוד מנהיג ולא פקיד ולא עורך דין. וזה מעבר לכך שיש הרבה דברים שמחייבים טיפול מהיר, כמו למשל הטיפול בדור ב' שהוזנח והופקר, כמו הרבה מקומות קטנים שאף אחד לא סופר אותם ולא ספר אותם; או כמו הסוגיה ה'שולית' שוויון בשכר בין גברים ונשים שזה דבר מטורף.

גולדן: לא שאני מצביע, אבל אני כמובן 'טים שלי' בהיבט הזה. אם תביאי שינוי בדבר הזה, אני בתור אב לבתי, הודה לך.

כידון: מה קרה בחודשים האחרונים בינך לבינך ניסנקורן? עד לפני כמה חודשים תמכת בו. אז לא אמרת שהוא פקיד ועורך דין.

שלי: אבל למה את חושבת ששיניתי את עמדתי? זה מה שחשבתי בלב...

כידון: אבל הבעת בו תמיכה בעבר...

שלי: לא הבעתי בו תמיכה לכהונה. שיתפתי איתו פעולה, כמו ששיתפתי לאורך השנים עם ראשי הסתדרות ועם איגודים מקצועיים. זה חלק מהאתוס שלי, חלק מהעבודה היומיומית שלי. אני מחוקקת חוקי עבודה, ובוודאי שאני זקוקה לשיתוף פעולה עם ההסתדרות. למה שאפתח איתו בעימות? למשל את עניין רשות השידור, כל השיחות הקשות שהיו לנו בעניין הזה היו מאחורי הקלעים, כשניסיתי להניע אותו לפעולה. זה לא שהייתי בעלת ברית פוליטית, מעריצה, עפר לרגליו, ופתאום הפכתי את עורי. היו לי איתו יחסים קוקרטיים. אני חושבת שהוא לא צריך להמשיך להיות יו"ר ההסתדרות. אני חושבת שהוא יו"ר הסתדרות שרק מגיב, שלא יום, שלא עומד בפרץ כשקורים הדברים החמורים ביותר בחברה הישראלית. וגם קרה דבר מאוד קשה: את צמרת ההסתדרות מאיישת שכבה דקה מאוד של עסקנים, של אנשים שמעולם לא היו מנהיגי עובדים, שמעולם לא עבדו. אתם יודעים כמה אנשים משלמים להסתדרות דמי חבר? כמעט אחוז משכרם, חודש בחודשו, כל ימי חייהם. והרבה מאוד אנשים שואלים: 'מה לעזאזל אני מקבל בחזרה?'. הם רוצים לקבל בחזרה מישהו שיילחם בשבילם באמת וישמור עליהם באמת.

גולדן: נשמח לערוך איתך את אחד מראיונות הניצחון שלך כאן. אני מאוד מקווה שזה יקרה.

שלי: אני אשמח. ועוד מילה ברשותכם: יש ניסיון ממש בוטה להחביא את תאריך הבחירות, כדי שאנשים לא יבואו להצביע. אז ה-23 במאי.

כידון: תזכרו: יום אחרי טראמפ.

שלי: רשמו ביומן. בדיוק, יום אחרי שטראמפ מגיע, הבחירות להסתדרות. יהיה קל לזכור". 

להאזנה לראיון המלא: