שלי יחימוביץ' נפרדת מרשות השידור: "חיי עוצבו במקום הנפלא הזה"

10 במאי, 2017
האזינו:

שלי התראיינה בפעם האחרונה לתכנית "סדר יום" ברשת ב', בהגשת קרן נויבך, במסגרת יום השידורים האחרון של רשות השידור. לצידה השתתפה בשיחה גם הכתבת הצבאית הוותיקה, כרמלה מנשה. בדבריה שיתפה שלי בכלים הרבים שקיבלה במהלך תקופתה כעיתונאית ברשות השידור, הצביעה על האופן בו התמודדו עובדי הרשות לאורך השנים עם הלחצים הכבדים מצד נציגי השלטון והמחישה את סכנותיה של ההסתה נגד העבודה המאורגנת, כפי שאלו התבטאו במסגרת מהלך הסגירה המקומם של הרשות. מתוך הדברים:

"נויבך: שלום לכרמלה מנשה, הכתבת הצבאית שלנו מאז ולתמיד. ושלום לחברת הכנסת שלי יחימוביץ'.

שלי: שלום קרן, שלום כרמלה.

נויבך: שלי, ב-1993 עד 2000 היית מגישת התכנית "הכול דיבורים". אני יכולה להגיד כאן ועכשיו, על סף פרידה, שאת תמיד היית מודל המקצועי שלי. אני זוכרת את עצמי בתור כתבת צעירה שהגיעה לטלוויזיה שומעת אותך ואומרת: 'כזה רדיו אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה'.

שלי: תודה רבה, אני מאוד מעריכה את זה. אני רוצה להזכיר שהתחלתי ככתבת שטח באמצע שנות ה-80 בבאר שבע, בדרום. עשיתי את כל המסלול של כתבות שטח ותפקידים כלכליים ופוליטיים...

נויבך: ואפילו היינו לרגע קט במקביל: אני הייתי כתבת הסתדרות בגלי צה"ל ואת היית כתבת הסתדרות ב"קול ישראל".

שלי: בדיוק כך. את צעירה ממני בעשור בדיוק – יש לנו יום הולדת באותו היום... את היית בגלי צה"ל, אני הייתי בקול ישראל. הכרנו את ההסתדרות עוד בימיה המפוארים של המשאים ומתנים הליליים, כשוועדת הכספים ושר האוצר היו עולים לרגל לבית ההסתדרות כדי להילחם על שכרם של העובדים. זה תפקיד מרתק ואחד התפקידים שעיצבו מאוד את דרכי.

שלי: חשוב לי לומר משהו: אני טיפלתי באינסוף סכסוכי עבודה, בסגירת מקומות עבודה, במקרים בהם המקום נסגר ופשוט בוטל, כשלא נפתח אחר במקומו. תמיד כאבתי את כאביהם של העובדים, אבל אני מודה שקמתי בבוקר... את יודעת, כשמתעוררים אחרי אסון קמים בתחושת מועקה, עד שנזכרים בדבר הנורא שקרה. וזה מה שקרה לי הבוקר – מועקה אמיתית. בשבילי זה המקום שגדלתי בו, שהתחנכתי בו, שהילדים שלי נולדו בו. כל האתוס שלי וכל מה שאני היום – זה במידה רבה תוצאה של המקום הנפלא הזה, שלימד אותי להתעמק בפרטים, לא לוותר, להיות מדויקת בעובדות, ולשמור על חיסיון מקורות ודיסקרטיות, ועברית טובה, עם כל הנזיפות שהיינו מקבלות מהלשונאיות...

נויבך: ואני מקבלת עד היום רות אלמגור-אלון שולחת לי תיקונים כמעט מדי יום, ואני מקבלת אותם בהכנעה.

שלי: גם הקודקס המקצועי הזה שאת לא מערבבת את השליחות המקצועית שלך עם העולם שבחוץ – כלומר, עם בעלי ההון ועם כל הדברים שכולם מוכנים להעטיר עלייך כי את 'סלבריטי', במרכאות כפולות ומכופלות. אני לא יכולה בכלל להתחיל לתאר עד כמה המקום הזה הוא חשוב ויקר לליבי; עד כמה העוול לאנשים מקצועיים, מדהימים ומסורים הוא גדול, ועד כמה עצוב לי היום.

נויבך: אני רוצה להשמיע לך קטע מוזיקלי שאני בטוחה שתזהיי (ברקע: הפתיח של "הכול דיבורים" בהגשת שלי). הקריינות המעולה היא של ענת דוידוב. מירית הושמנד-מיטראני, שהיא עורכת היום והתחילה את דרכה כמפיקה, אצלך, ב"הכול דיבורים", הזכירה עכשיו איך הכרחת אותם להחזיר גלידות שרני רהב שלח, כי לא מקבלים מתנות – ולא משנה כמה הן כאילו קטנות.

שלי: כן. זה נכון.

נויבך: כרמלה, מה שלומך הבוקר?

מנשה: קשה.

נויבך: כי קשה לך.

מנשה: תמיד אמרו לי ששידור זה דבר קדוש ושלא בוכים בשידור. אני כתבת צבאית, אבל לא בכיתי מעולם בשידור. הקפדתי לא להתרגש בשידור ולהיכנס למלחמות... להיכנס לשדה הקרב, לשדר ממשפחות שכולות. מבחינתי זה קדוש – לא בוכים בשידור.

נויבך: אבל הבוקר את לא מצליחה לא לבכות בשידור.

נויבך: שתיכן הייתן שותפות לאחד הקמפיינים התקשורתיים היותר משמעותיים שהיו כאן, של "ארבע האמהות" ליציאת צה"ל מלבנון. היה מי שמתח עליכן ביקורת חריפה על כך. וזה חלק מהעניין, נכון? ללכת על מאבקים שהם לא תמיד פופולריים; שלא תמיד גורמים לך להיות נאהב.

שלי: אני חושבת שמה שכרמלה ואני עשינו היה דבר מאוד פשוט מבחינה עיתונאית, כי הסיטואציה הייתה שהאמהות כבר התאספו בכל מקום ודיברו על השהייה המתמשכת בלבנון. הדיבור היה כל הזמן, אבל לא נתנו להן להתראיין. כלומר, הקול שלהן לא בא לידי ביטוי בכלי התקשורת. כרמלה ואני ישבנו, ובהחלטה מודעת – כי חלקנו אחת עם השנייה את הקולות שאנחנו שומעות כל הזמן – פשוט החלטנו לתת להן לדבר. לא קרה שום דבר מעבר לזה שפשוט הנכחנו אותן...

נויבך: זה לא היה לבוא ולומר 'אנחנו עושים קמפיין', אלא זה פשוט מה שקרה. מישהו היה צריך לתת לזה מקום וביטוי.

שלי: זאת הייתה שמרנות כזאת של לא לתת להן לדבר, כי הן לא חלק מהשיח הצבאי – הן "סתם", במרכאות כפולות ומכופלות, אמהות. מרגע שהתחלנו לראיין אותן, וכרמלה גם הגבירה את הדיווחים מלבנון והביאה את הקולות המצמררים של חיילים, שלפעמים יום אחרי זה לא היו איתנו. ישבנו יחד באולפן, תיארנו את הסיטואציה והבאנו את הקולות. זה הפך לסחף מטורף, עד שהצטרפו ל"ארבע אמהות" אנשים בלתי צפויים לחלוטין, כמו למשל אחד מאדריכלי מלחמת לבנון, אריאל שרון ז"ל, שגם הוא כבר הכיר ב"ארבע האמהות" בשלב מסוים. גם חברי כנסת מש"ס: אני זוכרת שחבר הכנסת יצחק כהן מש"ס הצטרף. התנופה שגרמה בסופו של דבר להוצאת צה"ל מלבנון הייתה פשוט תוצאה של זה שנתנו לאנשים לדבר.

מנשה: זאת הייתה שגרה: כל שנה נהרגים 26 חיילים, ובכל מהדורת חדשות הציבור היה צריך לשמוע על פצועים ועל הרוגים, והם קיבלו את זה, כאילו זה חלק משגרת החיים שלנו: ירי מרגמות, פצצות מרגמה, הפצצות של חיל האוויר – כל לילה, כל יום, אנשים קמו עם חיילים הרוגים וחיילים פצועים. וזה כאילו היה מוכרח; אבל זה לא היה חייב. עובדה. לא היה צריך להישאר שם.

נויבך: שלי, בואי נהיה ביקורתיות לרגע, כי זה התפקיד שלנו: איפה אנחנו העובדים היינו לא בסדר בסיפור הזה?

שלי: אני אגיד את זה בצורה חד משמעית: העובדים היו בסדר גמור לכל אורך הדרך. את יודעת, לעבוד ברשות השידור זה להיות נתון באופן תמידי להתעמרות של השלטון. אני חייבת לציין בהגינות שעברתי גם ממשלות עבודה וגם ממשלות ליכוד. אני לא יודעת איפה היו לחצים יותר קשים, אבל כל שלטון חשב שהמקום הזה הוא הרכוש הפרטי שלו, והוא יכול לעשות בו כרצונו, כולל למנות דירקטוריון ברוח המפלגה השלטת; להתקשר במהלך עריכת ראיונות ולבקש להוריד או להעלות דברים, וכן הלאה וכן הלאה. אני כל הזמן ראיתי את הקרב הגאה הזה של העיתונאים ושל כל יתר העובדים, מול הנהלות שמועכות אותו. מי שכשלו כאן הם ההנהלות.

נויבך: אני שואלת כי זה חלק מהספורט הלאומי בחודשים האחרונים – לרדת עלינו.

שלי: אני אומרת לך שזה כל כך מקומם אותי, כי המקום הזה היה ונשאר משופע בכל כך הרבה אנשים טובים, חרוצים, שרצו לעשות עוד ועוד, ועם דחף לצאת לשטח ולהביא סיפורים. תמיד מי שמעכו את הרצון המקצועי לעבוד היו הנהלות כושלות, לעיתים קרובות מאוד לא מקצועיות, שמונו בידי גורמים פוליטיים. העובדים במידה רבה היו קורבן של הדבר הזה.

נויבך: אני רוצה להקריא לכן הודעה ששולח לי איש יקר, מאזין נאמן של התכנית וגם חבר, פרופ' יובל אלבשן. הוא כותב כך: "דרך סגירת רשות השידור מלמדת על אנשי התקשורת לא פחות מאשר על נבחרי הציבור שהובילו לשם. אנשים צעירים שהשתחררו אמש עדיין לא למדו סולידריות, ועדיין חושבים שה"שרירים" שלהם יישארו חזקים כמו שהם, גם כשיהיו בני 40; ואנשים וותיקים, בעלי שתי פנסיות, שהיו אמורים לזכור משהו על סולידריות בין דורית, שכחו ובחרו לתפוס עוד מקום על חשבון אותו דור ביניים מושמץ. בעיניי, זאת עוד תוצאה של שבירת האיגודים המקצועיים בתקשורת לפני שנים: אדם לאדם זאב".

שלי: זה נכון. אני אודה על חטאיי – ואפילו לא ידעתי לאיזה תהליך אני שותפה: בשלב מסוים, מאחר שהייתי בולטת, הציעו לי חוזה אישי ברדיו, שכמובן היה בסכומים הרבה יותר גבוהים מאשר הסכומים שבהם עבדתי קודם, שהיו מגוחכים. לקחתי את זה בשמחה רבה מאוד, אבל אז הבנתי שאני לא חברה יותר באגודת העיתונאים, כי עברתי לחוזה אישי. הלכתי לאגודת העיתונאים ועמדתי על כך, וממש התכתשתי איתם, כדי שייתנו לי הזכות לשלם בצ'קים את דמי החבר באיגוד המקצועי שלי, כי לא הייתה הכרה בזה שיהיו כל כך הרבה חוזים אישיים בעתיד. אחר כך, גם בחדשות ערוץ 2 המשכתי באופן מודע לשלם על חברות באיגוד המקצועי שלי. היום, כשאני נפגשת עם עובדים בהיי-טק, שבאמת חשבו שהעולם לרגליהם ושהם כבר ינהלו את הוויכוח כל אחד בעצמו מול המעסיק שלו, יש התפכחות כללית – אנשים מבינים שלא לעולם חוסן, ושלהגיד "אנחנו", ביחד, בגאווה, זה משהו שנותן עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר לבוא כיחיד ולהילחם את המלחמה הפרטית שלך. צודק יובל אלבשן, כמו שלעיתים קרובות הוא צודק: התפוררות הסולידריות והבוז לעבודה מאורגנת הם חלק מאוד גדול ממה שחווים כרגע גם עובדי רשות השידור, אבל גם עובדים רבים אחרים.

מנשה: אני רוצה להוסיף משפט: לאורך כל השנים הייתה הסתה פרועה, ואני רואה בטוקבקים את התגובות. הייתה וקיימת הסתה פרועה נגד עובדי רשות השידור. אני רוצה לחזור על הדברים שאמרה שלי יחימוביץ': יש פה אנשים מצוינים, חרוצים, מקצוענים, שכל עניינם זה העבודה. המקום הזה, בלילות ולפנות בוקר, היה תמיד מלא כתבים שמה שאכפת להם זה לדבר, להוציא את הדברים, לחשוף אתה דברים, לגלות את הדברים... שום פוליטיקאי ושום ממשלה לא יזיזו אותנו.

היה לי קשה הלילה. הרדיו הזה, האולפן הזה... אני זוכרת שישנתי פה מתחת לספסלים במלחמת המפרץ, כדי שחס וחלילה הכתב של גלי צה"ל לא ישדר לפניי. עד היום, דרך אגב...

נויבך: עד היום את לא מוכנה שהכתב של גל"צ ישדר לפנייך.

מנשה: בדיוק, זה הדבר, זה החיידק: אנחנו עיתונאים אמיתיים, העבודה היא חשובה לנו ופוליטית, באמת מרגיז ומקומם אותי... לא ישנתי כל הלילה, והיה לי גם קשה לקום. ניר דבורי, הכתב הצבאי של ערוץ 2, צלצל אליי הבוקר כדי לעודד אותי. הוא העיר אותי, אחרי שלא ישנתי כל הלילה...

נויבך: שלי, את רוצה להוסיף עוד משהו?

שלי: אני רוצה לומר משהו על כרמלה, אהובתי: מי שלא יודע, אנחנו חברות מאוד טובות. יש משהו בעבודה המשותפת ב"קול ישראל" שבאמת ייצר חברויות נצח. לפני כמה שנים, אני חושבת שזה היה עמוס בידרמן שצילם קריקטורה של שני חיילים תקועים על איזו גבעה במוצב רחוק-רחוק בלב הלא-כלום, וזעקה יוצאת מפיו של אחד מהם: "כרמלה!!", עם הרבה סימני קריאה. על העבודה של כרמלה דברי המקום הזה עוד יספרו, אבל כרמלה היא באמת משהו יחיד ומיוחד, ומה שמדהים זה שהיא לא מאבדת לשנייה אחת ערנות, אמפיתה, אכפתיות וחריצות מטורפת. היא שינתה מאוד את מהות תפקידו של הכתב הצבאי. אם בעבר זה היה עיסוק בצ'ופציק של הטיל התורן, כרמלה הנחילה לציבור את הידיעה שבצה"ל יש בני אדם, בסופו של יום. זה שינוי מאוד מהותי, שגם חלחל לתוך הצבא עצמו. אני חושבת שמעט מאוד עיתונאים יכולים לזקוף לזכותם שינוי כל כך משמעותי במערכות כל כך מרכזיות במדינת ישראל. את זה אפשר היה לעשות רק ב"קול ישראל"".

להאזנה לראיון המלא והמיוחד: