שלי בנאום: "הלקח מסגירת רשות השידור - לא למהר להרוס מבנים קיימים בשביל פנטזיות מסוכנות"

11 במאי, 2017

שלי נאמה במליאת הכנסת במסגרת ההעברה בקריאה שנייה ושלישית של חוק תאגיד השידור הציבורי, על רקע סגירת רשות השידור. בדבריה שיתפה באופנים בהם עיצבה הרשות את חייה האישיים, הערכיים והמקצועיים, הצביעה על התקדים המסוכן שנוצר באופן סגירת רשות השידור, בתמיכתו המקוממת של יו"ר ההסתדרות ועסקה בלקח אותו נדרשים נבחרי הציבור להפנים בעקבות סאגת התאגיד. מתוך הדברים (לצפייה):

"אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, במקרה הספציפי הזה, המעורבות האישית שלי בחקיקה הזאת עמוקה ביותר. למרות העובדה שליוויתי, הן בחיי הקודמים כעיתונאית והן בעשר השנים שלי בפוליטיקה, אין ספור מאבקים של עובדים, ניסיונות סגירות של מפעלים, ניסיונות מוצלחים להציל מפעלים ולמנוע גלים של פיטורים, ושבכל אירוע שכזה חזרתי ואמרתי שסגירת מקום עבודה, או פיטורים מאסיביים או פיטורים בכלל, כשהם קורים באופן המוני, הם משולים לפיגוע המוני. אמרתי את זה על מקומות עבודה אחרים, ובוודאי שאירוע הפיטורים הוא אחד האירועים הטראגיים ביותר בחייו של אדם. אני חושבת אפילו שעל פי כל הטבלאות הרשמיות, מדובר באירוע השני בטראומה שהוא מייצר אחרי מוות אדם אהוב. 

אבל למרות שאני חווה על בשרי שוב ושוב אירועים קשים שכאלה, שמתרחשים בשוק העבודה, אני מודה שכאן המעורבות הרגשית שלי היא גבוהה ביותר. אני אפילו אספר שכשהתעוררתי בבוקר, התעוררתי עם מועקה מאוד גדולה, כי זכרתי שקרה משהו מאוד רע אתמול בערב. אותה תחושה שמציפה אחרי שקורה דבר קשה במיוחד הציפה אותי ונזכרתי שזה מה שקרה אתמול, שתמו שידורינו. תמו שידורי "קול ישראל", תמו שידורי הערוץ הראשון. ואני חשה זאת באופן אישי, כיוון שגדלתי מקצועית במקום הזה. אני אסירת תודה לו. אני חייבת לו הרבה דברים בחיי – את מי שאני, את מה שאני. אפילו את שני ילדיי, כי את אבי ילדיי הכרתי ברשות השידור כשהוא היה מאבטח וסטודנט ברדיו. הבאתי את הילדים שלי, הם התרוצצו באולפנים. התחלתי ככתבת בדרום, בבאר-שבע, סיקרתי אירועים פליליים, התרוצצתי בין כפרי הבדואים בנגב. גדלתי מקצועית, עשיתי עבודת שטח, ואחר כך התקדמתי לתפקידי כלכלה, פוליטיקה, הגשה, עריכה. היה לי מאוד קשה לעשות את הצעד הכאילו מתבקש ולעבור לחדשות ערוץ 2, מה שעשיתי בסוף, כי כל כך אהבתי את המקום הנפלא הזה, עם העובדים המדהימים שלו, עם היכולות המקצועיות והמחויבות והנאמנות והמסירות. כל כך הרבה למדתי שם: חיסיון מקורות, דיסקרטיות, איך להתעקש על פרטים ובשום פנים ואופן לא לומר ולא לשדר דבר שאינו מדויק; איך לא לערבב בין הכוח של להיות מאחורי המיקרופון, ולא לחשוב בטעות שזה הכוח האישי שלך, אלא הכוח שניתן מכוח המקום הזה, שבו עובדים ומייצגים את הציבור; ובשום פנים ואופן לא ליטול מתנות ולא להתערבב עם אנשים שרוצים בקרבתך, רק משום שאתה מפורסם. כל הדברים האלה ועוד הרבה אחרים למדתי שם, ואפילו עברית שאין בה שגיאות, כי על כל שגיאה בעברית מקבלים או קיבלו, בלשון עבר, גם בטלוויזיה וגם ברדיו מיד הערה עם הלשונאיות, עם תיקון ונזיפה.

לכן, יש לי ביקורת נוקבת ביותר, ואמרתי אותה שוב ושוב, אבל יותר מכל אני חשה צער וכאב גדולים מאוד בשביל המקום הזה ובשביל האנשים המופלאים שהיו בו ונפלו קורבן שוב ושוב להנהלות פוליטיות ממונות מטעם, לניסיונות התערבות ברוטליים מצד ממשלות מתחלפות. למרות זה, ולמרות שחרשו על גבם שוב ושוב, הם לא השפילו את עיניהם וזקפו את ראשם והישירו מבטם, ועמדו בפני לחצים, ושמרו על צלם אנוש מקצועי. מעטים מודעים לזה כי טלוויזיה ורדיו נחשבים דבר נורא זוהר, אבל מדובר במקום עבודה רגיל, עם שלל מקצועות. 

כואב לי, כואב לי מאוד, על הטרגדיה הזאת שאירעה אתמול. נכון שסגירתו של כל מקום עבודה היא טרגדיה. אני יודעת את זה. אבל אני מודה שבמקרה הזה ההזדהות שלי אישית, ומדובר בחברים שלי, שנשארו חברים שלי על פני השנים, גם אחרי שעברתי לחדשות ערוץ 2 וגם אחרי שנכנסתי לפוליטיקה. באמת יש שם אנשים מיוחדים במינם, עם חוט שדרה יוצא דופן אישיותי, מוסרי, מקצועי. אבל גם יש כאן את החטא הזה שלא יכופר – אין עליו סליחה ואין עליו כפרה – המודל ה"חדשני", במירכאות כפולות ומכופלות, שבו לפני שלוש שנים נפלה החלטה בישראל לסגור מקום עבודה קיים; לא כדי להפסיק את מטרותיו, אלא כדי למחוק אותו מעל פני האדמה, ולפתוח במקומו מקום עבודה אחר עם מטרות זהות לאלה, ולהתחיל מאפס. הדבר הזה לא היה כמוהו בתולדות המדינה, לא בסקטור הפרטי, לא בחברות הציבוריות שנסחרות בבורסה, בוודאי לא בשירות המדינה. ידענו דברים קשים מאוד, הפרטות, אאוט-סורסינג, ייעול וקיצוץ שתמיד נגעו בחלשים ביותר ועוד תופעות מקוממות ביותר בשוק העבודה. אבל המודל הזה, של סגירה-פתיחה, זה מודל חדשני ביותר שאוי ואבוי לנו אם יחזור על עצמו. והתקדים הזה נוצר בברכתו ובשיתוף פעולה של יו"ר הסתדרות מכהן, זה שאמור לגונן על העובדים. זה שאמור, גם כשהממשלה כולה, מקצה ועד קצה, וגם כשהכנסת כולה מקצה ועד קצה, מתייצבת נגדם, לעמוד לימינם. זה לא קרה, ואגב בכנסת היו מעטים שהתנגדו לחקיקה הזאת, וידענו מה אנחנו עושים. אני עמדתי כאן ואמרתי שוב ושוב: 'קל להרוס, קשה לבנות'. קל להרוס, קשה לבנות'. 

ואחרי הצער והכאב והתקווה והשאיפה שמעשה נורא שכזה ביחסי עבודה בישראל לא ישוב על עצמו שוב ויהיה לדיראון עולם ולא יהפוך חס וחלילה לתקדים, יש כאן גם לקח נוסף: לא להגזים עם ההיבריס. לא למהר ולהרוס מבנים קיימים מתוך פנטזיה על משהו שאולי תיבנה בעתיד. אין מערכות מושלמות; יש מערכות מלאות פגמים; אבל בכל זאת, בנו אותם לפעמים אנשים שהיו טובים מאתנו ועם חזון מרחיק ראות יותר מזה שלנו. אנשים שהקימו כאן מדינה, שהקימו מערכת בריאות, מערכת חינוך, שידור ציבורי, צבא לתפארת. הם הקימו מבנים מאוד  חזקים. בואו נחשוב פעם הבאה לפני שאנחנו מחרבים אותם והורסים אותם לטובת פנטזיות חדשות. אני בעד פנטזיות, בעד חזון ובעד חלומות, אבל צריך לזכור שבאטמוספירה הנוכחית, אני אחזור שוב, קל להרוס וקשה לבנות. ואני מאוד מקווה שהבית הזה ידע פחות הריסה ויותר בנייה.

ושוב, אני שולחת מכאן אהבה, צער וחיבוק לכל העובדים שקיבלו את הבשורה המרה הזאת אתמול. לבי אתכם. תודה רבה".