שלי ביום המאבק בגזענות: "יש לנו אחריות לתקן את הטרגדיה ואת ההכחשה שנלוו לפרשת ילדי תימן"

5 ביולי, 2017

שלי נאמה במליאת הכנסת, במסגרת יום המאבק בגזענות. מתוך דבריה (לצפייה):

 

"גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, כמו שאמרה כאן חברת הכנסת יעל גרמן: בלבו של כמעט כל אחד שוכן גזען קטן. לפעמים הוא סמוי, לפעמים הוא גלוי, אבל יש משהו כנראה בטבע האדם שגורם לו להסתכל על קבוצות אחרות לפעמים כאילו הן נחותות ממנו, מסיבות שונות ומשונות. ובגזען הקטן הזה, שהוא לפעמים בלתי מודע, לא מודע לעצמו אפילו, צריך להילחם כל הזמן, גם ברמה האישית, גם ברמה החינוכית, בתוך הבית - בוודאי ברמה החברתית והלאומית.
 

אני בת למשפחה של ניצולי שואה. שני סביי ושתי סבתותיי נספו בשואה, והם היו הקורבן של הגזענות הגדולה והקשה ביותר על פני ההיסטוריה הידועה לנו; גזענות שגרמה להסתכל על יהודים כעל לא אדם, כעל תת-אדם, כעל מי שיש להשמיד ולהעביר מהעולם בשל מוצאו ושיוכו הלאומי. ויכול להיות שבגלל זה אני סולדת סלידה עמוקה ביותר מגזענות, אפילו קצת פוחדת ממנה, היא מעוררת רתיעה, וגם קשובה וערה לכל גילוי של גזענות, בוודאי אותה גזענות שמדוברת אצלנו הרבה, גזענות כלפי ערבים, בין אם הם ערביי ישראל ובין אם הם פלסטינים.
 

ואני אומר שאני מכבדת ומקבלת עמדות מן הימין, אף שהן הפוכות לעמדותיי שלי, ויש לי חברים רבים בימין, ואני משתפת אתם פעולה. יש בי קבלה, לא הסכמה, של עמדות שהן ימינה ממני, אבל אין בי שום קבלה, שום הסכמה ושום סלחנות לגזענות. ושני הדברים האלה לא חייבים לבוא בכפיפה אחת. ואנחנו עדים לגילויים רבים, רבים, רבים מדי, של גזענות מהסוג הזה.
 

אבל היום אני רוצה לדבר על גזענות בתוך אזרחי מדינת ישראל היהודים – שגם אצלם מקומה לא נפקד, והיא אפילו מוכחשת עוד יותר מהגזענות שציינתי קודם – והיא גזענות כלפי מזרחים, כלפי יוצאי אתיופיה. הגזענות הזאת היא גם נראית לעין והיא מצמררת במיוחד, כי יש סקאלה של צבע עור: ככל שעורך לבן יותר – ואני אומר את הדברים בצורה הכי מפורשת ובוטה – ככל שעורך לבן יותר, כך אתה מקובל יותר במערכת החינוך, על השלטונות, על המשטרה, בבואך לקבל שירות. בבואך למקום מסוים יש סיכוי גבוה יותר שאם עורךָ או עורךְ לבנים יחשבו שאתה מגיע כמנכ"ל, ואם עורך כהה ושחום יחשבו שאתה מגיע כשליח. וזה קורה חדשות לבקרים לחברים שלי, לאנשים שאני מכירה, שנעצרים לשווא ברחוב לאיזה חיפוש רק בגלל שהם כהי עור. ואני מדברת גם על יוצאי אתיופיה, אבל גם על יוצאי תימן, וגם על אנשים שעורם כהה, בוודאי ערבים. וזה דבר נורא נורא מוזר, כי אנחנו מדינה ים-תיכונית כהה, ורוב אזרחי מדינת ישראל עורם כהה, ובכל זאת הסקאלה הזאת היא חזקה ובוטה אצלנו – בכניסה למועדונים, ועל כך חוקקתי את החוק לגבי הכניסה למקומות ציבוריים, שאוסר בחוק אפליה מהסוג הזה, ועוד שלל חוקים. אבל באמת החקיקה כאן היא פחות רלוונטית, כי באמת הגזענות הזאת מוטמעת וקשה ביותר. זה בלתי נתפס, בלתי נסלח. לעולם-לעולם לא אשלים עם זה שעל פי כהות העור וצבע העור נגזר מעמדו של אדם.
 

את היום הזה, את הדברים האלה, אני רוצה לייחד לסוגיית חטיפת ילדי תימן, שהיא אחת ההתגלמויות הקשות והאכזריות ביותר של גזענות כלפי האחר, כלפי מי שעורו שונה, ולא רק חטיפה אלא גם עוד חשיפות מהעת האחרונה, שאני מודה שאני מתקשה לעכל, בדבר ניסויים שנעשו בילדי תימן. וכמו כל גזענות מכל סוג, זה מתחיל ונגמר בזה שאדם רואה באחר לא אדם, תת-אדם, שאם ייקחו לו ילד הוא לא יחוש יגון עמוק וכבד; שאם יכאיבו לו, לא יכאב לו כלבן אנוש; שאם ישפילו אותו, הוא לא יושפל כמוך.
 

להסתכל על האחר כעל לא אדם – שם מתחילה הגזענות והיא הייתה שם. היא הייתה שם, ואנחנו חייבים להרכין ראש ולהודות בכך. ואת הטרגדיה ואת העוול ואת ההכחשה על מה שאירע שם אנחנו חייבים לתקן, להודות בריש גלי, לפצות, לבקש סליחה עמוקה, להודות בכך בלי "אבל" ובלי "כאילו" ובלי סיבות ובלי תירוצים.
 

היום, ביום המאבק נגד גזענות, ראוי לבכות את הטרגדיה הזאת ולעשות הכול כדי שהיא לא תחזור על עצמה, וכמובן לתקן את העוול למי שהעוול הזה נעשה לו, לילדיו, לנכדיו, למשפחתו. תודה רבה".