מאמר לכבוד הענקת פרס ישראל לדוד לוי ובו התייחסות לגזענות כלפי מזרחים

16 במרץ, 2018

מאמר לכבוד הענקת פרס ישראל לדוד לוי ובו התייחסות לגזענות כלפי מזרחים

מיום 16.3.2018

הי זאת שלי, על פרס ישראל המוצדק והמרגש מאין כמותו לדוד לוי. אני מכירה אותו שנים ארוכות, מאז שהייתי כתבת פוליטית צעירה, ותמיד תמיד הייתה לי הערכה עמוקה אליו. הוא היה פוליטיקאי כריזמטי, חכם והגון. נואם בחסד, מנהיג עובדים, שר שיכון שבאמת בונה בתים, ושר חוץ מהמשפיעים והמוצלחים שהיו. 

במלחמת לבנון הראשונה, כששרון הוליך שולל את הממשלה ושעט קדימה אל הרפתקאות מדממות מעל לראשו של מנחם בגין – דוד לוי היה הקול המתון היחיד שתבע מחשבה תחילה. וזו לא הייתה הפעם היחידה. 

באופן מקומם ובוטה, הוא היה יעד לבדיחות גזעניות מתועבות, שבין ציור דמותו בהן ובין המציאות, השתרעה תהום. אני זוכרת את עצמי מסקרת מרכז ליכוד, ומתווכחת עד זוב דם עם עיתונאי אחר – היום אדם ידוע - שדיבר עליו בזלזול – וגם מפרטת הוכחות לרצינותו, ובסוף גם משכנעת. 

גם במפלגתו שלו התנשאו עליו. לא פעם הוא דיבר עלכך בגלוי ובכאב. הוא היה לוחם, ולכן לא חשש לומר את האמת ולא נבהל מההאשמות הגזעניות הרגילות על ״התבכיינות״. 

בכוונה אני לא חוזרת כאן על דברים שנאמרו, כי ביום חגו, רק מלים יפות מגיעות לו, לאיש הזה, שהיה ועודו יפה תואר מבפנים ומבחוץ, וכמוהו גם ילדיו, ששניים מהם חברים שלי ממש – אורלי ואשכול, וכמוהו הם אמיצים ורודפי צדק. 

ברקע הפרס, באופן שאי אפשר ולא נכון להתעלם ממנו – הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל." היא פוקחת עיניים למי שהתעקשו לעצום אותן בחוזקה. 

אבל גם למי שמזדהים עם המאבק המזרחי ומכירים בצדקתו שנים ארוכות – כמוני – היא מטלטלת ומכאיבה: השרטוט הנוקב והמתועד של הדיכוי השיטתי והגזעני, של שלילת חופש הבחירה וזכויות האדם של העליה הענקית מצפון אפריקה. 

מתוך ההיעדר הכמעט מוחלט של הזדמנויות, מתוך ההסללה להיות פועל בניין, שרואה את העיר הגדולה דרך הלבנים והיציקות של כלבו שלום ושל מלון הילטון הנבנים - מתוך הגזענות – מתוך תא המעצר שנשלח אליו אחרי שנכנס (״התפרץ״) ללשכת התעסוקה ותבע להתפרנס -

מתוך כל זה להעפיל אל לב לבה של צמרת המדינה, זה היה קשה, מפרך, וכמעט בלתי אפשרי. 

במקום שלאחרים הספיקו לפעמים בינוניות וקשרים – לדוד לוי היו נחוצות מנות עצומות של כריזמה וכישרון.

הגזענות של אז חיה ונושמת גם היום, ומונצחת בכל יום מחדש. מעולם היא לא נדונה בכנות ובאומץ, מעולם לא תוקנה. 

אני לא אגיד שפרס ישראל לדוד לוי הוא תיקון. הוא לא. אבל הוא אולי, אולי, תחילתו של תיקון. בטח אחרי שב-2018, כאילו לא למדנו דבר, מקבלים עשרה אשכנזים, בזה אחר זה, את פרס ישראל. 

אז ברכות איש יקר, לך ולמשפחתך המקסימה.
שבת שלום.

Image may contain: 2 people