פורום הסטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית זכה בפרס הדיקן

27 באוגוסט, 2008

דבריו של טל וולפסון, מייסד הפורום וחבר פעיל בחוג החברתי-כלכלי, לרגל טקס קבלת פרס הדיקן על מעורבות חברתית:


 בשנת 1927 טבע הסופר הצרפתי ז'וליאן בנדה את המונח "בגידת האינטלקטואלים".


בשעתו היה המונח הפוך במשמעותו מהמקובל היום. אז התכוון בנדה כי על איש הרוח להיות סגור במגדל השן, ולעסוק בתחומו רק באופן תאורטי, במנותק לחלוטין ממה שקורה במציאות. הבעת עמדה או עניין על צו השעה נחשבה בעיניו ללא פחות מבגידה. אך לאחר מלחמת העולם השניה, תקופה בה נכוותה האנושות מההרס שהביאו הקידמה והידע לעולם, שינה המושג "בגידת האינטלקטואלים" את משמעותו. עד היום אנו מבינים אותו באופן בו על איש האקדמיה להיות מעורב בחיי החברה, לנצל את ייתרונו היחסי, כישוריו ומרצו לטובת החברה בה הוא חי, להציע אופציה ממשית אחרת, מוסרית ופוליטית, ולהוות מצפן לחברה. לא עוד סגירות אינטלקטואלית שדנה בחיי עולם, אלא גם התעסקות סיזיפית בחיי השעה.


אני חושב שברור איזו תפיסה אנחנו בחרנו השנה בחוג לכלכלה.


 מדינת ישראל של 2008 היא במובנים רבים חברה חולה. אי-שוויון משווע, רמת עוני הולכת וגדלה, נגישות לשירותי חינוך ובריאות הופכת מצומצת ליותר ויותר חלקים מהאוכלוסיה, תרבות של עובדים עניים מצד אחד, והצטברות הון אצל 19 משפחות מצד שני. כל אלה דורשים יצירתיות וחדשנות מחשבתית, ודרך כלכלית חדשה לפרש ולתקן את המציאות בה אנו חיים.


פורום סטודנטים לכלכלה ניסה להוות השנה תשתית מכובדת לתחילתו של מהלך כזה.


 בנוסף ללימודי החובה של התואר, למדנו על כלכלת ישראל, נחשפנו לתאוריות כלכליות שונות שנהוגות בעולם, הופיעו בפנינו אנשי ממשל, פוליטיקה ואקדמיה, ופתחו לנו את המחשבה לכיוונים חדשים. אני חייב לציין שהפתיעה אותי כל פעם מחדש הנכונות וההתלהבות של אנשים מבחוץ ששמעו על הרעיון. יש כל כך הרבה אנשים שחרדים לגורלה של מדינת ישראל, וראו במה שאנחנו עושים כתחילתו של צעד גדול. ועובדה – כל המרצים שהיו אצלנו, אנשים מכובדים ורמי מעלה, הגיעו בהתנדבות ותרמו מזמנם. אספר לכם שגם פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל וכלכלן בעל שם עולמי שמע על פועלינו ויתארח אצלנו בשנה הבאה.


 עבורי באופן אישי העיסוק בפורום הפך את הלימודים למעניינים יותר – הניסיון לקשר את חומר הלימוד למה שקורה בשטח, והאפשרות ליצור שיח ועניין עם חברים בחוג על הנושאים הנלמדים. זו חוויה שאין במקומות אחרים. הרגשתי שהצלחנו לאגד קבוצה של סטודנטים שמוּנעים מתוך תחושת שליחות ואחריות לחברה הישראלית, ושרוצים ללמוד לא רק בעבור הדיפלומה אלא מתוך רצון לדעת ולשנות. את הפירות נוכל למדוד רק בעתיד.


 לפני שאסיים, חשוב לי להודות למספר אנשים שבלעדיהם כל הפרויקט הזה לא היה יוצא לפועל:


• לצוות המארגן – מיכל פוניה, רוני הכהן, ברק שקד ונדב אהרוני


• להלה אשר ולאגודת הסטודנטים שתמכו בנו מהתחלה


• לכל המרצים שהגיעו אלינו בהתנדבות


• לשי בירן – ששמע על הרעיון לראשונה ושהמליץ על קבלת הפרס


• לראש המחלקה לכלכלה – פרופ' אייל ונטר, שתמך ומפרסם אותנו בחוג


• לח"כ שלי יחימוביץ' – על כך שהגיעה אלינו ועל כך שהרעיון לפורום עלה לראשונה אצלה במשרד


• למשרד הדיקנט – שהכירו בחשיבות של מה שאנחנו עושים והעניקו את הפרס


• ואחרונים חביבים – לסטודנטים. שהביעו עניין, הגיעו ושברו את הסטיגמה הרווחת על סטודנטים לכלכלה...


 


ומילה אחרונה אבל לא פחות חשובה:


אמנם התחום של מעורבות חברתית עוזר ומשפר את החברה, ולשם כך גם התכנסנו כאן היום, אבל אנחנו, ששואפים להיות מעוז הנאורות של החברה הישראלית, צריכים לזכור כי על מנת לשנות את המציאות צריך להגיע לעמדות מפתח בהנהגה. מעורבות חברתית היא טובה, אבל לא מספיקה. ביטא את זה יפה טוד גיטלין, שהיה מהמנהיגים של נערי הפרחים בסיקסטיס, שניסה להסביר מדוע ההתנגדות למלחמת ויאטנם לא הצליחה. הוא אמר: "בזמן שהדמוקרטים כבשו את המחלקות באוניברסיטה, הרפובליקנים כבשו את הבית הלבן". ובסופו של דבר, כולנו יודעים איפה מתקבלות ההחלטות.


 האם בגידת האינטלקטואלים תיפסק בדור שלנו? ימים יגידו.


 -------


 הערה: תחילת הנאום מבוסס על קטע ממאמרו של פרופ' רביצקי מהספר "אחריו".