גמלאוּת אינה צריכה להיות רק סיפור של מסכנות והישרדות, אלא גם של אושר ותרומה לחברה

3 בנובמבר, 2009

משהו מעולמי הקודם כעיתונאית: הכנתי טור אישי על הקיצוץ הנפשע בקצבאות הזקנה, והעורך סירב לשדר אותו כי הנושא "לא סקסי" יום הקשיש הבינלאומי – נאום של שלי במליאה מתאריך 3 נוב' 2009 שלי יחימוביץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, לצערי, ועדת השרים לחקיקה אינה תומכת בהצעת החוק שלי. החוק מציע כי אשפוז סיעודי יהיה כלול בסל הבריאות. מוצעת גם העלאה בדמי ביטוח הבריאות ל-5.3% על מנת לכסות את עלות האשפוז הסיעודי. לפיכך, גם אני הופכת את הצעת החוק להצעה לסדר-היום. אני רוצה לפתוח בסיפור אישי, שמגיע מתחום עיסוקי הקודם כעיתונאית ולא מתקופתי כחברת כנסת. השנה היא שנת 2004 ומתבצע קיצוץ אכזרי וחד ובלתי נשכח בקצבאות הזיקנה, קיצוץ של 4%. הימים האלה שאנחנו חיים בהם היום טובים יותר, כי היום קיצוץ כזה לא היה עובר בשקט. אז, עבר הקיצוץ בקול דממה דקה, כמעט שלא סוקר בכלי התקשורת, וכמעט שלא נתקל בהתנגדות פרלמנטרית. היתה לי פינה בשעתו כמגישה בחדשות ערוץ-2, ב"אולפן שישי", קראו לה "גילוי דעת", ובחרתי לייחד את הפינה לאותו קיצוץ של 4% בקצבאות הזיקנה. הפינה היתה עשויה למשעי, עם "ויז'ואלז" – כך קוראים לזה, כשירה למאכל וקלה לצפיית הציבור הרחב, 1:45 דקות בלבד של מחאה על הקיצוץ בקצבאות. עורך התוכנית, שלא אומר את שמו, סירב לשדר את הפינה. לדבריו, הפינה לא היתה מספיק סקסית. אלה היו דבריו: הפינה הזאת לא סקסית. מובן שנלחמתי כדי שהפינה הזאת תשודר, ואף עירבתי את מי שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, שפסק את פסיקתו הקובעת שהפינה אכן תשודר. אני אזכור את האירוע הקטן הזה לתמיד, איך טיפול חדשותי בנושא כל כך דרמטי וכל כך חשוב, שנוגע לציבור כל כך רחב, לא היה מספיק סקסי לשידור בפריים-טיים. היום, בשבתי כחברת הכנסת, יש לי זכות גדולה להתעסק בהרבה מאוד נושאים שהם לא סקסיים, ואני שמחה על כך. כשאנחנו באים לדבר על הקשישים במדינת ישראל, יש כל כך הרבה נושאים שאנחנו עוסקים בהם כאן כמחוקקים, עד שקשה אפילו לבחור מה ראוי לעיסוק באופן מיוחד. למשל, הצעת החוק שלי שמבקשת להוריד בחזרה את גיל הפרישה לנשים. היום יש נשים שנאלצות לפרוש בגיל 64, אחרי שגיל הפרישה עלה, נשים שעובדות בעבודה פיזית קשה. לא מזמן עלה לכותרות מפעל "פרי הגליל", שכמעט נסגר וניצל בנס. אני לא יודעת אם יצא לכם לבקר בו, אבל עומדות שם נשים מבוגרות מאוד, עניות מאוד, בנות 63 למשל, שכל חייהן עובדות בעמידה בפס הייצור וממלאות קופסאות שימורים בכרוב או בתירס, וחלומן היה לפרוש לגמלאות בגיל 62 ולנוח מעט. והנה באה אותה גזירה, שוב באותן שנים, 2003–2004, שנות ביבי כשר אוצר, והעלתה את גיל הפרישה לפנסיה ל-67 לגברים ול-64 לנשים. לגזירה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת. לתקן את מה שקולקל כבר יהיה קשה. או למשל: ביטול דמי הניהול בשיעור של 1.75% על קרנות הפנסיה, עוד גזירה מיותרת לחלוטין. למשל: קשישים שנזקקים לטיפול סיעודי וחברות כוח-אדם גוזרות קופון שמן מאוד על שכרם של העובדים הסיעודיים שעובדים אצל אותם קשישים, שעה שמי שנעשק הם גם העובדים וגם אותם קשישים. למשל, מבחני היכולת המופרזים בסיעוד. למשל, נושא האלימות נגד קשישים. למשל שינוי התנאים בדיעבד של קרנות הפנסיה – אנשים שעבדו וחסכו כל ימי חייהם מוצאים שהמדינה שינתה באופן חד-צדדי את אותו חוזה שהם חתומים עליו במשך שנים, והם מגלים שסכום הפנסיה שלהם נגרע במפתיע במאות ולפעמים אפילו ביותר מאלף שקלים. למשל, השוואת זכויות אלמן-אלמנה. פטור ממע"מ על תרופות. אין-ספור נושאים שאנחנו עוסקים בהם בבואנו לנסות ולסייע לציבור הקשישים בישראל. חשבתי היום על כך שכל המפגשים האלה, למרבה הצער, הם תמיד על רקע סיוע לחלש ותמיד על רקע מצוקה ותמיד על רקע קיפוח ותמיד על רקע זעקה. לפעמים אני חושבת שאנחנו כמו רופא שמתמחה בתחום מסוים וצריך להזכיר לעצמו כל הזמן שהוא לא מטפל ברגל פצועה או בלב חולה או במחלה מסוימת, אלא בסופו של דבר בבן-אדם שלם, שיש לו גם עולם שלם, וברגע הזה של המצוקה אומנם אנחנו מתגייסים לימינו ולעזרתו, אבל אסור לשכוח את אותו אדם שלם שבו אנחנו עוסקים. האגודה האמריקנית לגרונטולוגיה קבעה יעד מאוד מעניין, שאנחנו לא מרבים לעסוק בו – להוסיף חיים לשנים ולא להסתפק בהוספת שנים לחיים. באמת, כל כך הרבה עוסקים אצלנו בהעלאת תוחלת החיים, אבל שוכחים לעסוק במהות של החיים האלה. אנחנו מטפלים כאן מטבע הדברים בחולי, בעוני, בזכויות היסוד של הקשישים, ולפעמים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שגמלאוּת צריכה להיות לא רק גמלאוּת של הישרדות, אלא גם גמלאות של אושר, של תרומה לחברה. אנחנו כל הזמן צריכים לזכור שלהיות אדם בוגר זה לא רק להיות אדם מטופל; זה להיות אדם קורא, ויוצר, ומבלה עם משפחתו ועם חבריו ועם נכדיו, וחי חיי תרבות עשירים, ומתפקד תפקוד אינטלקטואלי, ומצויד באושר פנימי. אני חושבת על אמי בת ה-76, שהיא ניצולת שואה, אלמנה, פנסיונרית של משרד החינוך – היא היתה מורה כל חייה – כמה מלאים החיים שלה היום בגיל 76: פעילות פיזית, ופעילות חברתית, ושופעת חברים, וטיפול בנכדים, וקריאה ויצירה, ולפני שנה היא אף הוציאה ספר שמספר על ילדותה בשואה יחד עם ניצולות שואה נוספות. חיים שלמים ומלאים, בשום אופן לא חיים של מסכנות. קראתי בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ש-76% מבני ה-65 ומעלה מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. אני מאוד מקווה שהנתון הזה נכון, ואני מאוד מקווה שלנו, כחברי הכנסת, יוצא לעסוק באותם 24%, רק כיוון שאלה מי שמבקשים את עזרתנו. אבל בלי קשר לסטטיסטיקה, לאדם מבוגר מגיע להיות גם אדם מאושר ומלא. מעבר לזה, חשוב לציין את המקום הקריטי והמשמעותי של גילאי 65 ויותר, ו-75 ו-80 ואף הרבה יותר, לשמחתנו, בשל העלאת תוחלת החיים. מקומם של האנשים האלה בחברה, בחברה הישראלית בפרט, שהיא חברה צעירה, מדינה צעירה, עם אתוס חדש, עם חזון חדש שזה עתה מומש, החזון הציוני, מקומם של אלה הוא קריטי במיוחד בחברה הישראלית. חשוב להצדיע למה שהם עשו עבורנו, חשוב להצדיע למה שהם בנו עבורנו, לתשתית הערכית שהם הקימו כאן, לכל מה שהם בנו באופן כל כך יפה ואנחנו עוד לא הספקנו לקלקל. עוד לא הצלחנו לקלקל הכול. חברה טובה היא חברה רב-דורית, חברה שיש בה עבר, הווה ועתיד. זה היום להצדיע לא רק לעברנו, אלא לאנשים שנמצאים אתנו כאן והם מייצגים את כל הדברים שנבנו כאן בעמל רב. כמו שעם חייב להיות מחובר לעברו, כך חברה בהווה שלה צריכה להיות מחוברת לזקניה ולקשישיה, לכבד אותם וגם להשתמש בעושר הערכי והאינטלקטואלי העצום שהם יכולים להציע לה. אני, באופן אישי, בפעילות הפוליטית שלי, פוגשת הרבה מאוד אנשים מבוגרים, ואני מוצאת אוזן קשבת וכרויה להשקפת העולם שלי, השקפת העולם הסוציאליסטית. אני מוצאת את המעיין שמתוכו נבעו הדברים. אני מרגישה שאנחנו ניצבים על קרקע משותפת של עולם ערכי. מבחינתי החלק הבוגר של האנשים שמלווים אותי בדרכי הפוליטית והערכית הוא חלק שאין בכלל גבול לתרומה שהוא תורם לי, ובוודאי לתרומה שהוא תורם לחברה. ושוב, צריך לזכור שלעסוק רק בהווה ורק בעתיד ובשאיפות ובאמביציות בלי להיות מחובר לעבר, זה כמו להיות עץ בלי שורשים. אנחנו צריכים כל הזמן לטפל בשורשים שלנו. תודה רבה.

צפו בנאום: