שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה / דורון גושן

24 ביוני, 2011

המרוץ על ראשות מפלגת העבודה מתחמם. פאנל המועמדים מרשים באיכותו. הבחירה ביניהם היא מה שנקרא "צרות טובות". המבחן האמיתי שלהם יהיה היכולת לעבוד בשיתוף פעולה לאחר ההכרעה. מפלגת העבודה, לא יכולה להרשות לעצמה פילוגים נוספים. על המועמד הנבחר למצוא את הדרך לשתף את המועמדים האחרים, ולהתחשב במגוון הדעות שהם מייצגים. על המועמדים שהפסידו לגלות אורך רוח וכבוד לחוקי המשחק הדמוקרטיים.

מפלגת העבודה זקוקה לרענון השורות לא רק בעמדת היו"ר. נדרש לבצע בחירות לכל מוסדות המפלגה כדי לשקף את הטלטלה שהיא עברה בחודשים האחרונים. היו"ר הנבחר ייבחן ביכולתו להפיח רוח דמוקרטית במוסדות המפלגה, וביכולתו לשתף את ציבור המתפקדים בהחלטות. הרוח הדמוקרטית ושיתוף ציבור המתפקדים הם הכרחיים למפלגה הרואה עצמה כסוציאל דמוקרטית.

הבחירות לראשות המפלגה, מעוררות עניין. אני מציין זאת, כי היה עדיף אילו העיסוק במפלגה לא היה מתרכז במידה רבה כל כך סביב הנושא הפרסונאלי. מפלגה אמורה להיות מוסד מורכב הרבה יותר. תמיכה במפלגה מסוימת לא שקולה לתמיכה בראש המפלגה. אבל העיסוק בפרסונאלי הוא רוח התקופה, ולכן אי אפשר להתעלם מכך.


מה עלינו לשקול בבואנו לבחור את יו"ר המפלגה? אני מציע להביא בחשבון את האג'נדה, יכולות, ואת ההיסטוריה הפוליטית של המועמד. כדי לא להשאיר במתח את קהל הקוראים, אציין כבר בשלב זה כי תמיכתי נתונה לשלי יחימוביץ'. כעת אנסה לנמק.

מבחינת אג'נדה, אני תומך במשנה סוציאל דמוקרטית. החלוקה בין המועמדים די ברורה בנושא זה. יחימוביץ' ופרץ מחויבים לעמדה זו, ומעמידים אותה בראש סדר העדיפויות שלהם. מצנע בולט בגישתו האליטסית (יוסי ורטר מעיתון הארץ כינה אותו "ברק עם זקן"). הוא מעוניין בחיזוק כוחו של המנהיג והחלשת כוחם של המתפקדים (ביטול הפריימריז). זה ההיפך מסוציאל-דמוקרטיה. גם מדיניותו כראש העיר חיפה (בניית הקניונים הגדולים, הזנחת מרכז העיר ואישור הפגע של מגדלי חוף הכרמל) מעמידה סימני שאלה לגבי משנתו החברתית.

מבחינה מדינית, אינני מזהה הבדל ניכר בין המועמדים.

מבחינת היכולות, נדמה לי שכל ארבעת המועמדים הוכיחו את עצמם בתור מנהיגים. לחלקם ניסיון מיניסטריאלי ופיקודי, אבל אני לא תופס את תפקיד יו"ר המפלגה כקבלן ביצוע של עבודות מיניסטריאליות. יו"ר המפלגה צריך להתוות את הדרך של המפלגה, קודם כל ברמה הרעיונית והערכית. זה נכון תמיד, אבל בפרט בימים אלו של משבר אמון. מפלגת העבודה זקוקה קודם כל למנהיג רעיוני, ערכי, ולא מזגזג, על מנת לשקם את האמון בינה לבין הבוחרים.

חשוב לזכור שאנחנו לא בוחרים את רה"מ הבא. אנחנו בוחרים מנהיג שיתחיל במסע השיקום, כדי שאולי בעוד 4-5 שנים המפלגה תהווה חלופה שלטונית. בישראל נוצרה זיקה מוגזמת בין הדרג הפוליטי לדרג הביצועי. הבחירות לראשות מפלגה הן בחירות למנהיג פוליטי ולא לשר ביטחון או שר רווחה. גם לאובמה לא היה ניסיון מיניסטריאלי לפני שנבחר לנשיא.

מכיוון שאנחנו בוחרים בראש ובראשונה מנהיג רעיוני וערכי, הקריטריון החשוב ביותר הוא ההיסטוריה הפוליטית של המועמד. לשם מה לנו מנהיג פוליטי אם לא יקבל את ההחלטה הנכונה בנקודות ההכרעה. מפלגת העבודה ידעה כמה נקודות הכרעה פוליטיות בשנים האחרונות. ההחלטה הכושלת ביותר הייתה הכניסה לממשלת הימין. מי שתמך בכניסה לממשלת הימין (הרצוג), וכיהן בה, היה שותף למהלך הרסני. המפלגה איבדה את שארית אמינותה בקרב הציבור כאשר נכנסה לממשלה למרות המפלה בבחירות. פרישתם החפוזה של שרי העבודה בינואר השנה, העידה שמקומם לא היה שם מלכתחילה.

נאמנות למסגרת המפלגתית אף היא חשובה. הניסיון מחייב משנה זהירות. מי שעשוי לפרוש ממפלגת העבודה איננו ראוי לעמוד בראשה. גם פרץ וגם מצנע פלרטטו רק בשנה האחרונה עם מסגרות פוליטיות אחרות.

שלי יחימוביץ' הוכיחה בהתנהלותה הפוליטית כי היא נאמנה לדרך הסוציאל דמוקרטית. היא הצטרפה למפלגה כאקט של תמיכה בעמיר פרץ אשר הסתמן כהבטחה גדולה למחנה החברתי. היא פועלת כל השנים כמחוקקת חרוצה ואפקטיבית. היא העבירה עשרות חוקים הנוגעים רובם לשיפור תנאי העבודה. היא גילתה נאמנות למפלגה גם כאשר מצאה את עצמה בעמדת מיעוט. היא התנגדה לכניסה לממשלה, ותמיד התייצבה בצד הנכון של המתרס כאשר נושאים סוציאל דמוקרטים היו על הפרק.

גם עמיר פרץ הוא נאמן לדרך הסוציאל דמוקרטית. אבל על כתפיו רובץ משא כבד של כשלון מלחמת לבנון השנייה. נכון הדבר, שדן חלוץ ואהוד אולמרט אחראים יותר ממנו. ונכון גם שהכישלון נופח מעבר למידותיו. אבל נדמה לי שלאור העובדה שיש כרגע מועמדת עם עמדות חברתיות דומות (שהוא בעצמו דחף אל הפוליטיקה), ראוי להתרכז סביבה.

...