אודי מנור: "שלי הפרלמנטרית הטובה ביותר. הגיע הזמן להצעיד אותה צעד אחד הלאה"

7 בספטמבר, 2011

אודי מנור, עין השופט

כן, גם אם פרץ ייבחר אמשיך להישאר לפחות עד הבחירות הקרובות חבר מפלגת העבודה. מדוע ההתניה בזמן? נו, טוב, על זה פרץ יכול לענות טוב ממני. שהרי שבוע לפני שברק עשה עבורו את 'העבודה' תרתי משמע, הוא כבר היה עם רגל אחת ב'קדימה', מפלגת השלום הסוציאל-דמוקרטית הידועה. ומי יודע מה ילד יום בפוליטיקה הישראלית?

דודי נתן קורא לנו להתבגר. נו, טוף, מי יכול לצאת נגד קריאה נכונה כזו. אדרבא, אכן הגיעה זמן התבגרות והפוליטיקה הישראלית אכן מלאה בתזזיתיות המזכירה במעט את התנהגותם של נערים בחופשת הקיץ. אלא שהתבגרות בהקשר של הבחירות המקדימות במפלגת העבודה היא קודם כל להבין שרק לא פרץ. בדיוק מהסיבות אותן ציין דודי נתן, אך במהופך. בהנחה שגם אחרי הבחירות הכלליות הבאות יישמר המבנה הפוליטי המעיק של מדינת ישראל - כמה מפלגות בינוניות שחלקן חייבות להקים בינן קואליציה של פשרה וחלקן נידון לישיבה 'קואליציונית' באופוזיציה – הרי שמבחן הבגרות המרכזי של חבר כנסת, קל וחומר של יו"ר מפלגה, הוא בפעולה הפרלמנטרית.

ובנקודה זו דודי נתן בוודאי יודע את העובדות כמו כל חבר מפלגה אחר, כמו כל אזרח אחר: עמיר פרץ הוא הפרלמנטר הגרוע ביותר בכנסת. נקודה. חקיקה לא מעניינת אותו; ישיבות מליאה לא מעניינות אותו; פעילות בוועדות לא מעניינות אותו. בקיצור, 'בגרות' במונחיו של דודי נתן זה להעמיד בראש המפלגה חבר כנסת שאין לו שום עניין בכנסת.

דווקא ממי שמזהה עצמו כבר כמה שנים טובות כחלק מהמחנה הסוציאל-דמוקרטי נדרשת בגרות שמסקנתה היא שאנו , בדיוק כפי שהבינו הסוציאל דמוקרטים לפני 100 שנה כבר, חיים בעולם הדורש פשרות. דרך הפשרה היא לא 'רק' נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא גם של הסוציאל-דמוקרטיה. עמיר פרץ הוכיח עמידה נחרצת בכיכרות, בנאומים ובתקשורת. מהבחינה הזו אין ולא היו לו מתחרים. זה היה סוד כוחו וזה מה שהביאו לנצחון בנובמבר 2005, וזה מה שהביא אותו לנקודת ההשפעה החשובה ביותר בתולדות מפלגת העבודה מאז רצח רבין. את ההזדמנות הזו הוא זרק לאשפה, במפגן מקומם של חוסר בגרות. בהמשך כאמור הוא זכה בתואר המפוקפק של הפרלמנטר הגרוע ביותר בכנסת האחרונה. כוונותיו הידועות לעבור ל'קדימה' היו מהבחינה הזו צעד מובן מאליו.

אז התבגרות אכן דרושה כאן, ומי שלאורך שנים מחזיק כמו דודי נתן בעמדות סוציאל-דמוקרטיות מוצהרות, חייב לתרגם הפעם את ההתבגרות הנחוצה הזו למסקנה אלקטוראלית אחת ויחידה: לא רק שלא-פרץ, אלא בוודאי שרק-שלי. כי שלי יחימוביץ טובה כמעט כמו פרץ ברטוריקת כיכרות; היא עוברת כמעט טוב כמוהו את המסך; בדיוק כמוהו היא 'סומנה' על ידי אויבי הסוציאל-דמוקרטיה (בימין ובשמאל) כדבר המסוכן ביותר; אבל בשונה ממנו באופן קיצוני, שלי יחימוביץ רואה במנדט שקיבלה מהעם עניין רציני מכדי לבזבז אותו. בשונה מפרץ באופן קיצוני, יחימוביץ גילתה בגרות מאין כמותה שהפכה אותה לפרלמנטרית הטובה ביותר. הגיע הזמן להצעיד אותה עוד צעד אחד הלאה. לא 'קדימה', אלא הלאה. לעבודה.