שלי בריאיון לגל"צ על המצב הביטחוני: "ירי במי שמתכוון לפגוע בנו או במי שפוגע בנו הוא נחוץ והכרחי והכל במתינות ובאיפוק"

12 בנובמבר, 2012
האזינו:

שלי בריאיון לטלי ליפקין-שחק בגלי צה"ל:

"האם איפוק זה מה שאת  מצפה שימשך עכשיו בדרום או ששם נדרשת פעולה משמעותית?


כמו שאמרת לך בנוגע לצפון גם בדרום בסופו של דבר הייתה כאן חציית גבול. נורה כאן טיל מתוך שטח ישראל ממש אל רכב צה"לי. --


צריך לתקן ולומר שהרכב הצהלי הזה נע בתוך הרצועה.


כן, אבל זה שטח שנמצא בשליטת ישראל והפגיעה ברכב הזה הייתה חריגה וגם סוג של הסלמה והקצנה. ולכן שוב כמו בצפון ועל אחת כמה וכמה כאן, במיוחד כשאני מסתובבת עם התושבים ורואה שהם על גבול יכולת ההכלה הנפשית של מה שמתרחש. ירי במי שמתכוון לפגוע בנו, בין אם הנהגה ובין אם בשטח, הוא לחלוטין בתחום הפררוגטיבה של צה"ל ואפילו יש חובה להשיב. גם במי ששלחו את המפגעים וגם במפגעים עצמם. זה ברור לחלוטין. אני לא חושבת שיש מי שחולק על זה וחושב שאנחנו אמורים לעמוד חסרי אונים ולספוג אש מבלי להשיב. אבל במקביל לכלי הצבאי רב העוצמה שיש בידנו, וברור לחלוטין שאנחנו לא ממצים אפילו את קצה קצהו, יש גם צורך להפעיל מנופים דיפלומטים ופעילות נמרצת בזירה הבינלאומית כדי לייצר לחץ על מי שיורים עלינו ולהביא סוף למצב הבלתי נסבל הזה. לרבות הפעלה של מצרים כגורם מאוד משמעותי עכשיו.


השאלה היא אם כך האם להפעיל גורמים בינלאומיים כדי להביא להפסקת הירי או כדי לקבל גיבוי בינלאומי לפעולה צבאית של ישראל?


יכול להיות שיש צורך בפעולה כזאת, אבל לא עכשיו. לא עכשיו גם כיוון שאנחנו ערב בחירות ולפעולה שהיא מעבר לתקיפה אווירית או פגיעה נקודתית בשולחי המפגעים יש צורך באיזושהי יציבות אצלנו וקונצנזוס לאומי, וערב בחירות זה לא זמן נכון לצאת לפעולה כזאת. וגם יש דבר נוסף: בארצות הברית נבחר נשיא, אמנם לכהונה שניה, רק לפני חמישה ימים. צריך קודם לייצב את המצב עם האמריקאים ולהיות בתיאום איתם. אגב, עם האמריקאים מילת המפתח היא תמיד תיאום, תיאום ושוב תיאום. פעולה צבאית קצת יותר נרחבת, אם הירי ימשך, היא לא פסולה מעיקרה אבל גם אותה יש לעשות במתינות ובשיקול דעת.


הזכרת את רחשי לב התושבים שאיתם את מסתובבת. האם נכון, וזו שאלה לפוליטיקאית שרואה בעצמה מנהיגה, לפעול על סמך רחשי לב הציבור, לקבל את ההחלטות על סמך הקולות האלו – או לפעול לפעמים בניגוד ועל סמך עקרונותיו של המנהיג? האם להוביל או להיגרר?


זו שאלה מצויינת. אני בעד להוביל, ולא להיגרר. אבל מה זה להוביל? אתה מוביל ציבור, את מובילה עם. את לא יכולה להוביל אותו תוך אטימת אוזניים לקשיים, למצוקות ולצרכים שלו. לפעמים כן, מנהיגות צריכה לגלות אורך רוח גם מול לחץ של התושבים. אבל אי אפשר לעשות את זה בעיוורון. אני אתן לך דוגמה איפה הדברים האלה מתחברים. עכשיו אני במועצה האזורית שער הנגב ביחד עם אלון שוסטר, ראש המועצה, ועם ראש המועצה האזורית מרחבים, אבנר מורי, ומכאן אנחנו ממשיכים לנתיבות. אם בסופו של דבר האנשים שיושבים היום וישבו גם אתמול בבתים, ויאלצו להמשיך לשבת אם המצב ימשך, ידעו שהם יושבים בבתים, לא הולכים לעבודה וגם לא מקבלים שכר על הימים שבהם הם יושבים בבית – יש כאן סוג של שחיקה מתמשכת. השחיקה היא גם בגלל שהמצב מתמשך אבל גם בגלל היעדר מספק של חוסן חברתי וכלכלי. ולכן יש דברים שהם קריטיים לעשות כדי לתקשר עם האנשים, גם אם מגלים איפוק בצד הצבאי. למשל לחוקק לאלתר את החוק שלי שמונח על שולחן הכנסת, והוא חוק קריטי ברגעים האלה – לחוקקו עכשיו במהירות כמו שהכנסת ידעה לעשות לבקשת הממשלה בחוק הרווחים הכלואים – ולהבטיח פיצוי לעובדים ולמעסיקים שנאלצים לשהות בבית. זה לא שולי, זה לא בשולי הדברים. כי חברה שהיא חסינה ויש בה ביטחון כלכלי ויש בה תחושה שהמדינה דואגת לך ושאתה לא מופקר לנפשך כשיורים עלייך – בחברה כזו גם החוסן הנפשי של תושבים תחת אש גדל לאין שיעור. את רואה את ההבדל בין חברות שהן חסינות יותר כלכלית ויש בהן סולידאריות לבין מקומות שיש בהם יותר עוני והזנחה. את רואה איך הפריכות גדלה ככל שהחברה חלשה. לכן יש זיקה מאוד חזקה בין העניין הביטחוני לבין העניין כלכלי והחברתי."