הנאום המלא של שלי בכנס הצגת התכנית לכלכלה הוגנת

7 בדצמבר, 2012

יום שני, 3 בדצמבר 2012, אשדוד.

 

 

איזה כיף לראות ולשמוע אתכם. אני רוצה, קודם כל, להודות לזמרת אפרת גוש המקסימה והנהדרת, על הופעה מדהימה. לנועה ולדן, שהפכה לאחרונה למנחה רשמית של האירועים שלנו. למיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם האחד והיחיד. שאמנם הצטרף אלינו לאחרונה אבל הוא כבר אחינו בדם. ולעיר אשדוד, כמובן, שמארחת אותנו.

מיכאל, שפתח בדבריו את הכנס הזה, קצת לקח לי את הנאום, אני מוכרחה לומר, אבל אני אסלח לו על זה. גם אני רציתי לספר לכם על המשפחה שלי, אבל לפני כן, אני רוצה לספר לכם על אירוע שהתרחש בשבוע הראשון שלי כחברת כנסת. זה היה לפני שבע שנים, בועדת הכספים.

קראו אז לשר האוצר, אברהם הירשנזון, היום הוא יושב בכלא, כדי שישטח את השקפת עולמו הכלכלית בפני חברי ועדת הכספים. והוא דיבר ודיבר. ואז הוא אמר: "בחזוני", ועיניו נישאו למעלה במבט מצועף, "בחזוני מדינת ישראל מתנהלת כמו עסק". שמעתי את זה ולא האמנתי למשמע אוזני. מדינת ישראל - המימוש של החזון הציוני, מתנהלת כמו עסק? זה החזון? האם בשביל זה הוריי ניצולי השואה עלו לארץ? כדי לחיות בתאגיד כלכלי ממונף? כעובדי קבלן אולי?

מדינה זה עסק? הרי מדובר בתפיסת עולם מעוותת לחלוטין. שאנחנו כופרים בה וחולקים עליה ומציעים תפיסת עולם אחרת, צודקת, אלטרנטיבית. שיש בה ערכים ויש בה חזון.

אני רוצה לספר לכם על ההורים שלי, כי זה חשוב. אני יודעת שזה קצת לא שיגרתי. הם היו שניהם ניצולי שואה. הם עלו ארצה בתקופות שונות ב48' וב56' והקימו כאן בית, אחרי שאיבדו את כל בני משפחותיהם בשואה ונותרו אודים מוצלים מאש. הם הקימו משפחה, ילדו שלושה ילדים: אותי ואת אחיי הקטנים. האתוס של העבודה היה אז מאוד מאוד חזק. אבא שלי היה פועל בנין כל ימי חייו. אימא שלי הייתה מורה בחצי משרה.

תארו לעצמכם את תקופת המיתון ב1967, כשאני הייתי בכיתה א'. לא הייתה אז עבודה בבניין במרכז הארץ. אז כל המשפחה עברה לגור בבאר שבע כדי שאבא שלי יוכל להמשיך לעבוד בבניין. כי היה ברור שכולם כאן בונים ועובדים ומתפרנסים בכבוד. חיינו היו מכובדים, כמו שסיפר כאן גם מיכאל ביטון מירוחם על המשפחה שלו. היה אוכל בבית. ופעם בשנה נסעתי עם אבא שלי לבית הבראה. חסכו לנו כסף לאוניברסיטה. הכול ממשכורת של פועל בנין ומורה בחצי משרה.

לפני שהפכתי להיות פוליטיקאית הייתי גם סופרת. ברומן השני שכתבתי היה לי "בלוק" של כתיבה. העורך שלי, המו"ל של ההוצאה, שלח אותי לכתוב באיזה מלון יוקרתי, כדי שאתרכז ואסיים כבר את הספר. בדרך למלון הזה, שממוקם באזור יפהפה, הייתה לי תחושת 'דה ז'ה וו'. המקום נראה לי מאוד מוכר. פתאום נזכרתי שהייתי במלון הזה עם אבא שלי. מדובר במלון יוקרתי באמת, והיום רק אנשים אמידים ומעלה יכולים להרשותו לעצמם, אבל זה היה פעם בית הבראה של קופת חולים. התארחתי שם עם אבא שלי, פועל הבניין.

כשראיתי את כל האנשים האלה שישבו שם בחלוקים הלבנים, עם האוכל הצבעוני והטבעוני, שאלתי את עצמי: איזה בת של פועל בנין הייתה יכולה, היום, להתארח במלון כזה. אין סיכוי. אין סיכוי!

להורים שלי לא היה הרבה כסף, אבל הם ידעו שהם חלק מאתוס מכונן משותף. הם ידעו שכשיש מיתון לכולם יש מיתון. הם ידעו שכשקשה בארץ, לכולם קשה. שכולם נושאים בעול. שכולם חולקים בנטל. הייתה ערבות הדדית והייתה שותפות, והייתה נכונות לשאת בעול המשותף. הם היו גם בטוחים שהמצב שלי ושל האחים שלי יהיה הרבה יותר טוב משלהם. הם היו משוכנעים בזה. הייתה להם תקווה. היה להם לְמה לשאוף.

ההורים שלי היו מעמד ביניים נמוך, תראו מה קרה לאותו מעמד ביניים בעשור השחור של בנימין נתניהו. ואני מדברת על "העשור" כי העשור הזה התחיל כשנתניהו היה שר אוצר והביא את "התכנית להבראת כלכלת ישראל". מאז הצגתה של תכנית נתניהו אנחנו מתדרדרים בקצב קטלני. לצערי כל ממשלה אחריו אימצה, באופן טוטאלי, את התורה הזאת של הגדלת הפערים וצמצום מעמד הביניים. תראו מה קרה למעמד הביניים, הוא הלך והתכווץ, הלך וקטן, הלך ודמה למעמד העוני.

התכנית הזאת שאנחנו מציגים היום, היא תכנית מאד גשמית. יש בה מספרים, יש בה תכניות מפורטות. יש בה מקורות תקציביים. אנחנו נוטלים עלינו כמה משימות מאוד מעשיות, ומיד אפרט אותן. בהן גם הגדלה חד משמעית של הנטו המשפחתי. הגדלה משמעותית. לא באוויר ולא בסיסמאות. אנחנו מראים איך מגדילים את הנטו המשפחתי. ובכל זאת, למרות שאנחנו מדברים על הדבר הארצי הזה שכולנו רוצים אותו כדי לחיות חיים טובים יותר, חשוב לי מאוד להדגיש שזה לא על כסף. אנחנו לא באים ואומרים נחלק כסף. זה על דבר הרבה-הרבה יותר גדול. זה על חברת מופת. חברה ברוח חזון הנביאים.

חברה צודקת, חברה חזקה ומלוכדת. זה על ערכים של הוגנות ועל הזדמנויות שוות, שוות ככל האפשר, לכל בני האדם - בלי הבדל גזע, דת, מין, ימין, שמאל, מצב סוציו אקונומי, יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, נשים וגברים. זה על הזכות לחיות חיים נורמאלים, שהם לא רק חיים של הישרדות. הזכות להתפרנס בכבוד. הזכות לבריאות. הזכות לחינוך ולהשכלה. הזכות למשפט צדק לעני ולעשיר. הזכות לקורת גג לראשינו. הזכות ללכת לקולנוע, לטוס לחו"ל בזול פעם בכמה שנים. לקנות גיטרה או משחק מחשב לילד. הזכות לקנות גם "מילקי", גם עוף וגם אבוקדו. זו הזכות למקרר מלא ולארוחה משפחתית שכיף להסב סביב השולחן ולאכול אותה ביחד. זו הזכות לשקט נפשי, שיאפשר לנו לתכנן את החיים שלנו ואת החיים של ילדינו. הזכות לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ולתרום. לחיות חיים של תרבות ומדע והשכלה ולתרום למדינה, אבל קודם - כל המדינה צריכה להעניק לנו את זה!

אגב, אימא שלי תוססת, פעילה וחיה בכבוד מהפנסיה שלה כמורה, דבר שאני לא בטוחה שמורה היום יכול לחזות אותו לגבי עתידו הפנסיוני. אבל נדבר כעת על זוג אחר. זוג ממעמד הביניים, אני מדברת על זוג אמיתי ולא פיקטיבי שאני מכירה ממש טוב. הם יותר משכילים ממה שההורים שלי היו. הילדות שלהם הייתה טובה יותר. המצע שלהם היה שלם. הם לא עברו את התופת שההורים שלי עברו בשואה. הם חיים כיום בחברה הרבה יותר עשירה. הם חשופים להמון חומר וכתבות ומגזינים ופרסומים של רכב יוקרתי ושל נסיעות יוקרתיות לעשות סקי בחו"ל ושל כל מיני דברים שנראים כאילו נורא הם זמינים. מגזינים של ארכיטקטורה, עם כל מיני תמונות של ריהוט מיובא וכל מיני דברים שכאילו נמצאים ממש מתחת לאף. אבל הם כל כך רחוקים מהעולם הפיקטיבי הזה. זה עולם שהוא 'כאילו' זמין. הם מגדירים את עצמם כמעמד ביניים - והם גם יושבים לפעמים לשתות את האספרסו הנכון ומדברים בשפה הנכונה של מעמד הביניים. אבל הם כל-כך כל-כך רחוקים משם.

אני מדברת על שלומי, מורה בן 35, ועל יעל, פסיכולוגית קלינית של ילדים בת 36. יש להם שני ילדים. הם שניהם עובדים. 'כאילו' במשרד החינוך, ו'כאילו' באגף הרווחה בעייריה. למה 'כאילו'? כי שלומי הוא מורה-קבלן שמועסק על ידי קבלן ויעל שהיא פסיכולוגית קלינית שמועסקת לא בעירייה ולא באגף הרווחה, אלא באמצעות עמותה. הם מקבלים שכר זעום. כל הזמן יש עבירות בתלוש השכר שלהם, כל הזמן יש הלנת שכר. הם כל הזמן מועדים לפורענות, כי אולי או-טו-טו יצא מכרז לעמותה חדשה או לקבלן חדש. החיים תמיד תלויים על בלימה.

אבל נניח שיעל ושלומי היו חוזרים הביתה מיום עבודה מפרך ויודעים שהבן שלהם, עומר, שהוא בכיתה ב', נמצא במערכת חינוך טובה וחינמית באמת. או נניח נניח שיעל ושלומי היו יכולים להסתפק בחוק בריאות ממלכתי, בכסף שהם משלמים מהתלוש הזעום שלהם לביטוח בריאות, ולא היו צריכים לשלם גם ביטוח משלים ומושלם וכל מני תוספות שונות ומשונות. ונניח שהם היו יכולים לנסוע למקום העבודה שלהם בתחבורה ציבורית זולה ולא ברכב ששותה להם את כל ההכנסות. ונניח שהם היו יכולים לרכוש לעצמם דירה קטנה ולא לשלם שכר דירה מטורף.

לצערי, נצטרך רק להניח. כי מול השכר שלהם שהולך ונשחק ומול הביטחון התעסוקתי הכול-כך רופף אין שום דבר מהצד השני שיאזן. בדיוק להיפך. מהצד השני יש נסיגה של המדינה מכל הדברים האלה שהם היו אמורים לקבל, הם וילדיהם, כזכות בסיסית. דברים שאני ומיכאל ביטון כן קיבלנו כילדים להם אין אותם, כי המדינה לקחה להם אותם. לקחה להם אותם והתנערה מהאחריות שלה לספק את הדברים האלה שמדינת רווחה נאורה חייבת לספק לאזרחיה.

במקביל יעל ושלומי גם צריכים לשמוע על עוד איזה שיאן שכר שמקבל מיליון וחצי שקלים לחודש. ועל עוד איזה בעל הון ממונף שממשיך לטוס במטוס פרטי וממשיך לגור בארמון מפואר, אבל על החסכונות העלובים שלהם הוא עושה 'תספורת'. ואני רוצה להגיד ליעל ולשלומי, ולכל אותם מיליוני ישראלים שעובדים אבל לא מצליחים לגמור את החודש ולא מבינים איך זה קרה - אני רוצה להגיד להם שהבעיות שלנו היום כחברה הן אכן עמוקות וקשות אבל הן ניתנות לפתרון!

אני רוצה להגיד להם, שישראל שקשה לחיות בה, ישראל שנשחקים בה, ישראל שלצערנו היא לעתים קרובות שסועה ומפולג, ואין בה ערבות הדדית, ואין בה אחריות של הממשלה לאזרחיה - היא לא המדינה שחייבת להיות. אנחנו מאמינים במדינה טובה וצודקת יותר! ואנחנו יודעים איך ליצור את המדינה הזו מחדש.

ולכן חברות וחברים, אנחנו הולכים ביחד לשנות את המצב. כי צמיחה אמיתית היא לא צמיחה שנשארת אצל קומץ בני מזל. צמיחה אמיתית היא צמיחה שמרחיבה את מעמד הביניים ולא מקטינה אותו. וככה אנחנו הולכים לעשות את זה.

לפני חצי שנה התחלנו לעבוד על התכנית לכלכלה הוגנת. פנינו לכל חברי הכנסת שלנו, להרבה פעילים, להרבה כלכלנים ומומחים ואפילו למומחים מתוך שירות המדינה ומתוך הממשלה. קיבלנו היענות מדהימה. בסוף נשארנו קבוצה של 50 איש שהמשיכו לעבוד ברצינות מדהימה על התכנית הזאת. קיבלנו שיתוף פעולה שלא יאמן מבכירים בשירות המדינה. אמנם שמם לא ייזכר כאן, כי לכאורה הם לא אמורים להיות שותפים בכתיבת תכנית שכזו, אבל הם היו חלק מאוד אינטגראלי מכתיבת התכנית, והם עשו זאת בשמחה ובהתלהבות.

אני רוצה להודות באופן מיוחד לשני כלכלנים צעירים שריכזו את העבודה הזאת - אידיאליסטים, סוציאל דמוקרטים - עמית בן צור ואלי גרשנקורן. עמית היה בעבר עוזר פרלמנטארי שלי ויועץ כלכלי, ואחר כך עבר לעבוד במשרד הבריאות. ואלי בדיוק הפוך, קודם עבד במשרד התמ"ת וכיום הוא עוזר ויועץ כלכלי שלי. הדור הזה, של כלכלנים צעירים וסוציאל דמוקרטים, חדורי ההתלהבות והרצון לשנות, שלא מדברים בקלישאות הישנות של הפקולטות לכלכלה - זה העתיד שלנו ואני רוצה להודות לשניהם על ריכוז התכנית הזו.

למרות היסודיות של התכנית ולמרות שהיא יורדת לפרטים, לרזולוציות הכי פרטניות, אני רוצה שתתייחסו אליה כאל נייר עבודה, כאל מקור השראה, כאל מקור שאפשר לקרוא עליו תיגר, להוסיף ולהחסיר פרטים ולקיים דיון ער סביב החוברת הזו שקיבלתם ליד.

אני רוצה לספר לכם שהחל מאתמול החלו לפעול במסגרת המפלגה המטות - מטה כלכלה וחבר, בראשות חבר הכנסת פרופ' אבישי ברורמן, ומטה מגזר עסקי והיי-טק בראשות אריאל מרגלית. שניהם יקראו לכם לדגל וישתפו אתכם. ואנחנו כאמור נמשיך לעשות עבודה אינטנסיבית, עבודה אמיתית, שאינה מוטת בחירות. זו האמונה האמיתית שלנו. לאחר מכן יהיה פה פאנל מומחים על הבמה שיפרוש בפניכם את פרטי הפרטים ויענה לכם על שאלות. אני באמת רוצה שבימים הקרובים תלמדו את התכנית על בוריה. כי יש לנו עבודה רצינית: להסביר לציבור שאנחנו יכולים לשנות את חייו.

אני אעבור על התכנית ביעף. היא בנויה מחמש אבני יסוד ונותנת התייחסות ומענה לעשרות תחומים שנוגעים לחיינו כאן: בריאות, חינוך, דיור, עסקים קטנים ובינוניים, תעסוקה, תעשיה, תחבורה, שוק ההון, פנסיה, רווחה, מוצרי מזון, יוקר מחיה, שלטון מקומי, ביטחון אישי, אנרגיה, שרות ציבורי ועוד ועוד. המשותף לכולם זו יצירת התשתית לחיים ראויים יותר והגונים יותר ובטוחים יותר, עבור כולנו, עבורנו, עבור הילדים שלנו, עבור ההורים שלנו.

 

אבן הבניין הראשונה היא החזרת שירותי הבסיס. זה החלק הגדול והמרכזי בתכנית. אני אתן רק כמה פרטים כלליים. אבל בבסיס יש פה את הדיון העמוק: מהי המדינה בכלל? מהי האחריות שלה? יש לנו כאן ויכוח עמוק ונוקב ותהומי בנינו ובין האסכולה הקפיטליסטית קיצונית של בנימין נתניהו. ולא רק הוא, לא רק הוא. יש לו עוד הרבה העתקים. והם נמצאים לא רק במפלגה שלו. ויש לנו ויכוח עמוק, אבל אנחנו יודעים מהי מדינה ומה אחריותה, מהם תפקידיה המוסריים, האזרחיים, הכלכלים, ואנחנו רוצים מדינה חזקה. אנחנו לא רוצים מדינה שמתפרקת מסמכויותיה ומאחריותה ומפריטה את עצמה לדעת.

אנחנו רוצים בריאות טובה לכולם. ואנחנו בתכנית הזו מפרטים, בצורה מאוד יסודית: ביטוח סיעודי ציבורי לכולם, כך שמי שידו לא משגת לא יצטרך לשבור את החסכונות של הילדים שלו כדי לממן מוסדות סיעודיים יקרים. אנחנו מדברים על תוספת של אלפי מיטות אשפוז ותקנים לצוות הרפואי, כדי להפסיק את הנוהל המגונה הזה של אשפוז במסדרון, ושל רופאים מתמחים טרוטי-עיניים שעומדים על הרגליים יותר מ-24 שעות ומטפלים בהמוני חולים. אנחנו מציעים להגדיל משמעותית את התקציבים של קופות החולים ולהפחית את ההשתתפויות העצמיות שלנו, שהולכות וגדלות ומבדילות בבריאות בין עניים ובין עשירים. אנחנו מציעים לסיים אחת ולתמיד את ההפרטה המטורפת הזאת של שירותי בריאות התלמיד ולהחזיר את אחיות בריאות התלמיד, כעובדות מדינה, בתוך בתי הספר.

אנחנו מדברים על חינוך. אני מציגה דוגמאות על קצה המזלג, למשל חוק חינוך חובה מגיל שנתיים, כדי ששלומי ויעל לא ישלמו אלפי שקלים בחודש על הפעוטון של הבת שלהם. היעד בהמשך הוא חינוך חינם מגיל חצי שנה, אבל כרגע אנחנו מציבים יעד שאנחנו גם מראים לו כיסוי תקציבי, והוא כמובן חינוך חינם מגיל שנתיים. זה יגדיל בצורה אדירה את הנטו של המשפחה, ייתן זריקת מרץ אדירה למשק ויתמרץ אמהות לחזור לשוק העבודה. וכן אני אומרת אמהות, כי מי שנשאר בבית בגלל שלשלוח ילדים לפעוטון זה כל-כך כל-כך יקר אלה נשים.

אנחנו מדברים על שיפור בתנאי השכר של המורים. ואנחנו מדברים על ביטול מוחלט של התופעה המכוערת הזאת של העסקת עובדי קבלן. לא יהיו יותר מורי קבלן. לא תהיה את התופעה הזאת.

 

אבן הבניין השנייה - שכר הוגן עבור עבודה קשה. אנשים שעובדים קשה צריכים להשתכר שכר הגון. לא שכר בשמים, לא שכר מפנק, אלא שכר שיאפשר לכלכל משפחה בכבוד. אנחנו עובדים יותר ויותר קשה ויכולים לקנות בזה פחות ופחות.

כבר דיברתי על מורי קבלן - אנחנו מדברים על צמצום דרמטי בהעסקת עובדי קבלן. בשקף הבא של עובדי הקבלן אתם תוכלו לראות שאנחנו השיאנים בעולם בהעסקת עובדי קבלן. השיאנים בעולם! איך אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו? אנחנו עוברים את ה-10%, במקום הראשון והלא מכובד, של עובדי קבלן בעולם. אבל זה נתון לא נכון, תאמינו לי יש הרבה יותר, הרי גם שלומי ויעל לא נמצאים פה בגרף. כאן אנחנו רואים רק מנקות ומאבטחים וכן הלאה. אבל גם שלומי ויעל הם עובדי קבלן. יש הרבה יותר עובדי קבלן ממה שאנחנו מעלים על דעתנו. שלא לדבר על מי שמועסקים בחלקי משרות, ובמשרות שעתיות ובחוזים גלובאליים נצלניים. אנחנו נבטל את המנהג המגונה הזה של העסקת עובדים באמצעות קבלנים.

נתגבר באופן מאסיבי את אכיפת חוקי העבודה. אתם יודעים כמה פקחים היום אוכפים את חוקי העבודה? שמונים. שמונים פקחים אוכפים את חוקי העבודה במדינת ישראל. איזה עבירה הכי נפוצה בישראל? רצח, אונס, הטרדה מינית, גניבה? לא. העבריינות הכי גדולה היא בתחום של חוקי העבודה. אם רק תהיה אכיפה נורמאלית של חוקי העבודה, כבר אז נצליח לחלץ מעוני הרבה משפחות. אתם יודעים, בדוחות ה-OECD אנחנו כל הזמן "מככבים" כמי שיש להם הכי פחות אמצעים והשקעה באכיפת חוקי העבודה, וכמה התפארות הייתה על זה שנכנסו לרשימה 33 המדינות האלה. הכי פחות מבין מדינות ה-OECD. זה מתקבל על הדעת? לא זה לא מתקבל על הדעת.

אנחנו מדברים על צמצום פערי השכר, מלמעלה ומלמטה. על העלאת שכר המינימום מחד וכן, על פיקוח על שכר הבכירים מאידך. כי לא יכול להיות שבאותו מקום עבודה. ואצלנו במדינת ישראל במיוחד. לא יכול להיות שבאותו מקום עבודה הבן של המנקה, שמשתכרת 22 שקלים בשעה, ילך לאותו צבא עם הבן של המנכ"ל שמרוויח מיליון וחצי שקלים בחודש? זה לא יכול להיות. לא יכול להיות! לא יכולים להיות פערי שכר כאלה. זה לא מוסרי. זה לא כלכלי. זה מפרק את החברה. זה מפרק את הסולדאריות. זה מפרק את הערבות ההדדית. זה מפרק את תחושת השייכות שלנו לקולקטיב הזה שאנחנו כל כך מסורים לו וכל כך אוהבים אותו.

 

אבן היסוד השלישית היא הורדת מחירי הדיור והמזון, שזה דבר מאוד משמעותי. ואל תתבלבלו, במערכת הבחירות הקרובה כולם הולכים לדבר על יוקר המחיה. במידה רבה זה קורה בזכות האנשים שיושבים כאן עכשיו איתנו. אני רואה כאן את סתיו שפיר, אני רואה את יוסי יונה ואני רואה את איציק שמולי שיושב צנוע בפינה. במידה רבה זה בזכותם. ויש כאן עוד רבים שהיו שותפים למחאה. אבל כאן אנחנו רואים באמת את המנהיגים המרכזיים. שהם לא סמלים. אני לא רוצה לקרוא להם סמלים של מחאה.  סמלים הם בטח לא. הם אנשים רציניים ביותר, שלקחו על הגב שלהם שינוי מהפכני בתודעה.

אז כן, כולם ידברו על יוקר המחיה. זה הישג בפני עצמו. אבל מה הבדל בנינו לבין האחרים? ההבדל הוא לא בזיהוי הסימפטומים אלא בדיאגנוזה - בזיהוי המחלה. כולם רואים שהמחירים עולים אבל השאלה היא, למה? אז קודם כל, בואו נעשה את הזיקה לאבן הבניין הקודמת – לשכר שנשחק. כי ככל שהשכר נשחק היכולת שלנו לקנות דירה פוחתת. זה ברור מאליו, אבל על זה אף אחד לא מדבר. כי יותר קל לדבר על דברים צרכניים מאשר על עולם העבודה, ומאשר על אבני היסוד שמרכיבות את חיינו.

לשיטתו של נתניהו, הדרך להוריד את המחירים זה להגדיל את התחרות בשוק החופשי ולתת לאותה 'יד נעלמה', שהוא כל כך כל כך מאמין בה אף על פי שמעולם לא נמצאו הוכחות לקיומה של אותה 'יד נעלמה' - לתת  לאותה 'יד נעלמה' להוזיל את המחירים. ואיך מעודדים את התחרות? כמובן ע"י צמצום הרגולציה והקטנת החלק של הממשלה. אלא שכאן טמון הכישלון הלוגי של בנימין נתניהו, כי אפילו ההישג היחיד של ממשלת נתניהו בהורדת מחירים, הורדת מחירי הסלולאר, גם זה נעשה דרך רגולציה אפקטיבית ובלתי מתפשרת של שר שלא פחד לצאת נגד הטייקונים ששלטו בשוק הסלולאר. קוראים לו משה כחלון והוא כבר לא בליכוד. והוא יודע למה. גם הוא הבין והוא אמר את זה מפורשות: בממשלת נתניהו לא תקודם לעולם מדיניות חברתית אמיתית לטובת האזרחים.

אנחנו מציעים כלים אפקטיביים להורדת המחירים, בשני תחומים מרכזיים מאוד בחיינו. תחום אחד הוא תחום הדיור, שבדרך כלל מתבטא בהחלטה חד-פעמית או דו-פעמית מאוד כבדת משקל בחיינו. והתחום השני הוא תחום המזון, וזו באמת החלטה יומיומית, בחירה. משפט שלמה יומיומי: מה לקנות ועל מה לוותר. בשני התחומים אלה, דיור ומזון, היה זינוק מפחיד ביותר בתקופת ממשלת נתניהו. 'היד הנעלמה' פשוט לא עבדה.

אנחנו נציג כאן תכנית מפורטת לדיור זול שנשענת על רגליים מאוד איתנות. תכנית מאוד ישימה ומאוד הגיונית. אנחנו נציג גם תכנית להפחתת מחירי המזון. תכנית שאפשר ליישם אותה בכמה צעדים ובזמן קצר מייד אחרי שנרכיב את הממשלה.

הפתרונות להורדת מחירי המזון הם כל כך פשוטים, הם נמצאים בהישג יד. רק לפני חצי שנה מבקר המדינה בדק ומצא שהזינוק המטורף במחירים של מוצרי המזון הבסיסים התחיל אחרי שהממשלה הסירה את הפיקוח מחלק גדול ממוצרי המזון. הסירה את הפיקוח וכוחות השוק לא עבדו. המחירים עלו. בשש השנים האחרונות מחירי המזון בישראל עלו יותר מאשר בכל מדינה אחרת. הם עלו ב-12%.

אנחנו, בלי להתבייש ובלי להתנצל, נחזיר את הפיקוח על מחיריהם של מוצרי המזון הבסיסיים, מה שיכניס קצת שפיות לתוך שוק המזון, שחווה השתוללות פרועה של מחירים. במקביל אנחנו נעשה מה שכבר נעשה ברוב המדינות המפותחות. נטיל מע"מ דיפרנציאלי, מופחת, על שורה של מוצרי יסוד. הצעדים האלה ימתנו את השוק מייד, בלי קסמים, בלי אולי, בלי להמתין לתוצאותיה של 'היד הנעלמה'. הם יעבדו מיד, ימתנו את עליות המחירים הפרועות וישדרו מייד שיש כאן ממשלה שאכפת לה מאזרחיה. מאוד פשוט.

 

האבן הרביעית שלנו היא תחרות הוגנת. אני מאמינה גדולה ביזמות, בשוק חופשי, בתגמול על כישרון, בזכות להתעשר. כל עוד ההון הזה תורם לחברה והוא הון אמיתי ולא הון ספקולטיבי. אבל אני גם מאמינה ששוק שאין עליו רסן ופיקוח של המדינה הוא שוק שהשחקים הגדולים והחזקים בו טורפים את השחקנים הקטנים, ואז גם משתמשים בכוח שלהם כדי לעשוק את העובדים ולעשוק את הצרכנים.

אני מאמינה שהמדינה צריכה לעודד תחרות בשווקים שבהם יש תחרות מועטה. לכן אנחנו מקדישים חלק ענקי ומכובד בתכניתנו לעסקים הקטנים והבינוניים - שהם חוט השדרה של מעמד הביניים העצמאי במדינת ישראל. הם 99% מכלל העסקים בישראל והם אחראים רק לחצי מהתוצר העסקי. הפוטנציאל כאן הוא אדיר והוא מוחמץ. ואנחנו נביא כאן פירוט מאוד מאוד משמעותי של איך אנחנו מקוממים את העסקים האלה, מעמידים אותם על הרגליים ומביאים ביטחון תעסוקתי גם לעצמאים הקטנים והבינוניים.

אתם יודעים מה, בואו נעזוב לרגע בצד את האשראי החוץ בנקאי, ושמה מדובר באמת ג'ונגל פרוע, שאין בו דין ואין בו דיין.  אין בו מוסר. תחשבו על האשראי התוך בנקאי. כמה הבנקים מוחקים עכשיו חובות לנוחי דנקנר? וזה החלק הקטן של החובות שלו, כי רוב החובות שלו הם בכלל בשוק ההון, ושם זה על חשבון הפנסיות. הבנקים מוחקים בסביבות 600 מיליון שקלים. עכשיו תארו לעצמכם שאת אותם 600 מיליון שקלים שנוחי דנקנר קיבל - בלי לבדוק, מתוך חברות ומתוך אמונה עיוורת בכוחם של בעלי ההון - תארו לכם שאת 600 מיליון השקלים האלה היו נותנים לשש מאות בעלי עסקים קטנים ובינוניים.

אז גם הבנקים לא היו צריכים למחוק עכשיו את החובות האלה, וזה היה הרבה יותר משתלם להם, גם היה ביזור אמיתי ומלחמה אמיתית בריכוזיות, גם יותר מקומות עבודה הוגנים וגם חלוקה יותר הוגנת של המשאבים. ואנחנו כאמור נכנסים לפרטי פרטים בתכנית שלנו.

 

אבן הבניין החמישית והאחרונה היא מיסוי הוגן. והיא קשורה ישירות לשאלה ששואלים אותנו תמיד. הכול טוב ויפה, בסדר, אבל איך תממנו את זה? התשובות כל-כך כל-כך פשוטות. העובדה שהשירות הציבורי מתכווץ היא לא בגלל שאין כסף. היא בגלל אידיאולוגיה של הקטנת המדינה. כסף יש לנו למכביר. השאלה לאן הוא הולך, לטובת מי הוא הולך, איך המשאבים מתחלקים.

הרי בסופו של דבר למה נתניהו הלך לבחירות? כי הוא, לפי שיטתו, היה צריך לקצץ 15 מיליארד שקלים בתקציב ולהביא גזירות איומות ונוראות: קיצוץ בחינוך, קיצוץ בבריאות, קיצוץ ברווחה, קיצוץ בביטחון הפנים. לא היה לו אומץ לעשות את זה לפני בחירות, כי הוא ידע שהציבור לא יסלח לו. אז הוא הלך לבחירות. כדי שאם חס וחלילה הוא ינצח הוא יעשה את זה אחרי הבחירות. חמישה עשר מיליארד שקלים זה סכום עצום, בלתי נתפס ממש, ועצם העובדה שממשלת נתניהו נכנסה לגרעון כל כך עמוק מעידה על חוסר האחריות שלה. אבל האם אנחנו חייבים לקצץ? התשובה היא לא, לא חייבים לקצץ. הוא מספר לנו שצריך לקצץ בתקציב, כי אסור שהממשלה תוציא בכל שנה יותר מסכום מסוים של שקלים, גם כשיש לה כסף. ולמה יש מגבלה על ההוצאה? האם בגלל איזה אחריות תהומית לאזרחי המדינה? מה המטרה של המגבלה על ההוצאה?

שאף אחד לא יבין, חלילה, שאנחנו מציעים כאן תכניות עם חוסר אחריות פיסקאלית. לא ולא. התכנית שלנו מאוד אחראית ומאוזנת. אבל מה המטרה של המגבלה בהוצאה? זה ממש כתוב בספר התקציב: 'להפחית את משקל הממשלה בתוצר'. לא כי אין ברירה. אלא כי ראש הממשלה בנימין נתניהו עודו מאמין שהשירות הציבורי זה האיש השמן. מי זה האיש השמן - האחיות? הרופאים בבתי החולים הממשלתיים? העובדים הסוציאליים? המורים? הם האיש השמן? לא. הם לא האיש השמן!

אנחנו מציעים שינוי מהותי במערכת המיסוי. אנחנו מציעים הפחתה של המסים העקיפים, הלא צודקים, כמו מע"מ שהוא המס הכי לא צודק בעולם - קודם כל בגלל שגם נוחי דנקנר וגם אתם משלמים בדיוק את אותו מע"מ על אותו מוצר. זה דבר שלא מתקבל על הדעת. ושנית, ככל שהכנסה של משפחה היא נמוכה יותר כך היא משלמת יותר מע"מ. כי היא צורכת אחוז יותר גבוה של ההכנסה שלה. זה נשמע לכם הגיוני, שככל שאתה עני יותר תשלם יותר מסים? הרי זה מעוות לחלוטין.

יש מס חכם, צודק ופרוגרסיבי - מס ישיר, ויש מס עקיף - מס טיפש, אכזרי ולא צודק! ובעשור הכלכלי של נתניהו המס הלא צודק, שפוגע בעניים ובמעמד הביניים, עלה כל הזמן. ומי קיבל בונוסים, פטורים, הנחות ורפורמות שלא יתוארו במס? רק האלפיון העליון של החברות. רק העשירים ביותר. תראו את הרווחים הכלואים, זו דוגמה אחת. אתם יודעים כמה מסים שילמו החברות האלה, שהן החברות העשירות ביותר? 6% מס. הרי כל אחד מכם היה יכול לחלום בחלומות הלילה שלו על שישה אחוז מס. כל בעל עסק היה יכול לחלום על שישה אחוז מס. למה? איזה הגיון יש בזה שככל שיש לך יותר אתה משלם פחות מסים. הרי זה לא מסתדר עם שום הגיון כלכלי ומוסרי. משהו כאן משובש לחלוטין.  אנחנו הולכים לעשות שינוי משמעותי ביותר במדיניות המס.

דבר נוסף שחייבים לעשות, זה לקבוע מדיניות אחידה ביחס להכנסות ממשאבי טבע. כך שלא יהיה מצב שבו חברה כמו כימיקלים לישראל שהרווח הנקי שלה הוא 7 מיליארד שקלים בשנה, שאותו היא חוצבת מאוצרות הטבע ששייכים לכולנו, משלמת תמלוגים של 3-5% בלבד. זה נראה לכם הגיוני, ששלושה עד חמישה אחוזים מהתמלוגים באוצרות הטבע שלנו מופנים לחינוך, לבריאות ולרווחה? זה לא מעוות? זה לא בלתי צודק? גם לזה נשים קץ.

את הפירוט של המקורות התקציביים תוכלו לקרוא בחוברת.

 

אני רוצה לסיים כאן ולומר שאת האירוע הזה היינו אמורים לעשות באשדוד כבר לפני כמה שבועות. מבצע 'עמוד ענן' קטע את התכניות שלנו. בתקופת המבצע אני הסתובבתי כאן איתכם, חברנו היקרים, עם חיים, עם סער ועם אשר.

אני רוצה להגיד לכם ולכל האשדודים שיושבים כאן ובכלל לכולכם, שלציבור יש זכות לביטחון לא רק מפני טילים של החמס ושל הג'יהאד האסלאמי. לציבור יש זכות לביטחון בכל רכיבי חייו. לא יכול להיות שרגע אחרי שגוננו עליכם במבצע מוצדק שעמדנו מאחוריו, כי כשצריך אנחנו אופוזיציה קונסטרוקטיבית שתומכת במהלך הנכון, אבל לא יכול להיות שרגע אחרי מבצע צבאי שנועד להגן על חייכם ולמנוע מכם לחיות בטרור - רגע אחרי זה כבר ישכחו מכם. אין ביטחון תעסוקתי, אין ביטחון ברחובות, אין ביטחון בריאותי, אין ביטחון תזונתי. כל זה לא אחריות של מדינה? כן, זו אחריות של מדינה!

החזון שלנו עקבי, הוא לא נתון לטרנדים והוא לא נתון למצבי רוח. הוא חזון אבל הוא גם תכנית עבודה מפורטת. כמעט כל שנות חייה של המדינה הזו, בוודאי בשני העשורים האחרונים, הדיון כאן נסב אך ורק על ימין ושמאל מדיני. אך ורק, ובחסות הדיון הזה הייתה כאן הפקרה מוחלטת של החברה. בחסות הדיון הזה קרו כאן תופעות איומות ונוראות שלא התנהל עליהם בכלל שום דיון ציבורי.

גם עכשיו יש כאלה שרוצים שנפסיק. זה מפריע להם. לממשלות היה תמיד נוח שהדיון יהיה רק ימין ושמאל מדיני, רק מלחמה ושלום. למעטים שמרוויחים מן השיטה הזו גם היה נוח. אנחנו לא נעשה להם את החיים נוחים. אנחנו נמשיך בדיון העמוק הזה. ונאתגר את נתניהו ונציע כאן חלופה הוגנת.

כולנו כאן שוחרי שלום. מפלגת העבודה תמיד הייתה מפלגה שחתרה לשלום ושאפה לשלום, לא בצורה רומנטית - בצורה פרגמאטית. אנחנו יודעים שקיום נורמאלי הוא גם שלום עם שכנינו. שלום עושים עם אויבים. חותרים למצוא פרטנר ואם מוצאים פותחים איתו במשא ומתן קשוח. אבל את המשא ומתן הזה שאני מדברת עליו כאן היום על הבמה, לא צריך לעשות עם אויבים. אלא עם עצמנו, עם העם שלנו, עם המדינה שלנו, עם האזרחים שלנו. המשא ומתן הזה עוד לא התחיל בכלל.

במשא ומתן הזה שבו אנחנו מבקשים לקומם את החברה הישראלית אין תנאים מוקדמים. כי אנחנו חייבים, בסופו, שתהיה לנו מדינה טובה וחזקה. אנחנו חייבים במהירות לצאת מנקודת השבר הקריטית הזאת. שבה החברה הישראלית מתפוררת, מפורדת ומשוסעת.

אני אוהבת את המדינה. כן אני אומרת את זה כך בפשטות. אני אוהבת את מדינת ישראל ומאמינה בה. אני מאמינה באנשים במדינה שלנו. אני מאמינה בשירות הציבורי שלנו. כן, אני מאמינה בו. אני לא מוכנה להעליב את המורים ואת העובדים הסוציאליים ואת האחיות, כפי שעושה זאת בנימין נתניהו חדשות לבקרים. אני רוצה שנשאל את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות ביחד? אני רוצה שנהיה גאים בכך שאנחנו ישראלים. שנפסיק לברוח אחד מהשני, ונחזור להיות אחד בשביל השני. שנדע להגיד אנחנו. ולא רק אני, עצמי ואנוכי. כי ה'אנחנו' הזה הוא כל כך חשוב!

אני מאמינה בפוליטיקה וביכולת שלה לשנות את המציאות. אני מאמינה בכוח שלנו ובייחוד שלנו, כתנועת העבודה שבנתה את המדינה, להחזיר את המדינה הזו לְמה שהיא צריכה להיות ואל מה שלשמחתנו המוני אנשים צעירים מבינים עכשיו אפילו יותר טוב מאיתנו המבוגרים. תודה לאל, סוף סוף זה קרה! מה שאנחנו חייבים, חייבים, חייבים, לעשות לעצמנו ולמדינה.

שוב אני רוצה להביע שמחה ענקית על כך שפה, בשורה הראשונה מולי, יושבים גם דור של וותיקים יותר, שמביאים איתם ניסיון והכרה של המערכת, וגם דור חדש ונפלא ונהדר שמצא את דרכו מהרחובות, מהמחאה המופלאה הזו ששינתה את התודעה של החברה הישראלית, לתוך שורותינו, לתוך מפלגת העבודה.

ועכשיו, חברות וחברים, עכשיו יוצאים לעבודה ומחליפים את השלטון!

תודה רבה לכולכם.

 

לעיון בתכנית המלאה לכלכלה הוגנת

לתקציר התכנית