שלי בראיון לגל"צ על הפעילות ברשת: "זו בסך הכל זירת תקשורת רגילה. הכי חשוב להיות אמיתיים, לא לזייף, לא לנסות להיות פופולריים ולא לתת שמישהו יגיב בשמי"

8 בדצמבר, 2012
האזינו:

כל סטטוס נפתח ב"היי זאת שלי" כדי להבהיר שיו"ר המפלגה היא אכן זאת שכותבת בפועל את הדברים בפייסבוק. זה באמת כך?

כן. בסטטוסים שאני כותבת זה "היי זאת שלי", ולעיתים רחוקות זה ירדן או לורה, העוזרים שלי, ואז הסטטוסים נפתחים ב"היי זה ירדן" או "היי זאת לורה". גם בגלל שאני אדם כותב ביסודי אני לא יכולה לשאת את העובדה שמישהו יכתוב סטטוסים בשמי, וגם אני חושבת שזה לא נכון. אגב, אני חושבת שזה סביר שעוזרים כותבים.

וגם את הניוזלטר השבועי, שהוא ארוך ומפורט?

כן. כאן אני חייבת להודות שזו עבודה קשה, זו מטלה קשה. זה לא נשלף לי מהשרוול. בדרך כלל אני משתדלת לכתוב אותו ביום חמישי אבל השבוע לא הספקתי כי היה שבוע מאוד עמוס. היום נסעתי לבית ג'אן ובשעתיים וחצי נסיעה הלוך וחזור כתבתי אותו ולכן הוא יצא רק במוצאי שבת. אבל אני עושה את זה במשך כבר יותר מחמש שנים, ואני מקפידה לעשות את זה בסוף כל שבוע. זו נראית לי חובה בסיסית לאנשים שחוזרים לזה, שכל כך תומכים בי, פעילים ומתנדבים.

עידו קינן: את חושבת שזה משהו שקשור לעיסוק הקודם שלך, כלומר קשה לך להשתחרר מהצורך להתבטא ולעשות פובליציסטיקה?

קשה לי לענות לך על השאלה הזו כי הרבה פעמים מבקשים ממני לכתוב מאמרים, ואני יודעת שזה טוב שאכתוב מאמרים אבל בגלל שאני כל כך עסוקה אני לא מספיקה. אבל את הדבר הזה גם אם אני בשיא הטירוף ובלו"ז הצפוף ביותר - זו מין מחויבות עמוקה כזו שהיא מעבר ליכולת כתיבה, ואני יודעת לכתוב, אבל זה הדבר שאני תמיד אעדיף לעשות על פני כל מאמר לכל עיתון רב תפוצה אחר. זה גובל אפילו בשיעבוד. זה דבר שאני לא מוותרת עליו אף פעם. בכל סוף שבוע קרוב לשש שנים. זה פחות העניין של הכתיבה ויותר העניין של המחויבות לדווח, לחלוק רגשות ולחלוק תחושות עם אנשים שבאמת בלעדיהם בוודאי לא הייתי הופכת להיות יו"ר מפלגת העבודה.

...

אני לא מקבלת את הדבר הזה של לבנות דמות ברשת. אני לא בונה דמות. אם הייתי בונה את הדמות שלי בצורה מוקפדת ועל פי עצות של יועצי תקשורת אז בטח הדמות שלי הייתה יותר מוצלחת, כי אני עושה המון דברים שהם לא פופולארים. אני עושה אותם ביודעין כי אני מאמינה בהם. למשל, אני מאמינה בעבודה מאורגנת. זה דבר שהציבור לא כל כך מכבד - הוועדים הגדולים וכו', תמיד יש מתקפות, אבל אני עושה את זה כי אני מאמינה בזה. ועוד הרבה מאוד דברים. אני לא מאמינה בשיח של שנאה בין חרדים לחילונים, ואילו חלק גדול מאוד מהציבור הפוטנציאלי שלי רוצה שאני אכנס בחרדים ואני לא עושה את זה. אני לא עושה את זה כי אני אדם מאמין.

הרשת היא בסך הכל זירת תקשורת בין בני אדם שהיא רגילה. היא חדשה, אבל תמיד היו זירות תקשורת בין בני אדם. המהפכה הצרפתית התרחשה בלי פייסבוק ובלי טלוויזיה, ואנשים העבירו אחד לשני מסרים מהפכניים. נתתי את המהפכה הצרפתית סתם כדוגמה - יש גם את המהפכה הציונית ואת המהפכה הפמיניסטית שהתחרשו בלי פייסבוק. אני לא מאוד מתרגשת מהמדיום הזה. זה עוד מדיום שנוצר לטובת בני האדם ולטובת תקשורת חופשית ביניהם.

עידו קינן: ובכל זאת, האם היום כשאת מודיעה לציבור מה את חושבת ומה את עושה - האם את משתתפת בדיאלוג? כי לא ראיתי הרבה תגובות שלך לדברים שאנשים כותבים לך בפייסבוק. הדיאלוג הוא קצת חד-צדדי.

קודם כל זה נכון, אין לי זמן. אני עובדת קשה וישנה שלוש שעות בלילה, ואני עובדת לטובת הציבור. גם היום אמרתי לכם שכתבתי את המייל לפעילים בנסיעה מתל אביב לצפון ובחזרה. אם אני אשב מול מסך ואהיה נורא קומוניקטיבית ומגניבה ואענה לכל תגובה אז אני פשוט לא אעשה עבודה. אני עושה את שיקול הדעת לגבי מה נכון ומה לא נכון ובאיזה מינון. אני קוראת תגובות, אבל לא יכולה לקרוא את כולן כי לפעמים יש מאות רבות - לפעמים יש יותר מאלף שיתופים. אני רואה כמה אנשים רואים כל סטטוס. לפעמים קרוב לחצי מיליון איש רואים סטטוס, וזה דבר מדהים כי זה יותר מתפוצה של עיתון יומי. אז זה בוודאי לא יכול להיות קומוניקטיבי כמו שהמגיבים רוצים, אבל אני מצפה מהמגיבים - בטח מי ששותפים לדרך שלי, להבין שאני בשליחות ציבורית ויש לי עוד המון דברים אחרים לעשות.

לכן זה הכל עניין של מינון, והעיקר להיות אמיתיים. לא לזייף, לא לנסות להיות פופולאריים ובטח שלא שמישהו יגיב בשמי - ואם מישהו מגיב, אז הוא מזדהה ואומר שזה לא אני.