שלי בראיון ל"הבוקר הזה" ברשת ב': "נוצר מצב אבסורדי: כשאתה חייב חמישים אלף שקל אתה פושע, אבל כשאתה חייב חמש מאות מיליון שקלים אז הם מכלים לפתחך ומוחקים לך את החוב."

18 באפריל, 2013
האזינו:

 

- הראיון המלא באודיו בתחתית הכתבה - 

העובר ושב הקטן נורא מתרגש מהסכום הזה מאה וחמישים מיליון שקלים שבנק לאומי רצה למחוק לנוחי דנקנר, אבל מה זה בעצם הסכום הזה 150 מיליון בין גברת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי לבין טייקון כמו נוחי דנקנר, זה קטן עליהם הרי.

אני בטוחה שכל בעל עסק קטן ובינווני וגם יחידים ששומעים על ההסדר הזה שואלים את עצמם "למה כשאני שקוע בחובות, חובות קטנים של עשרת אלפים שקלים, של חמישים אלף שקל" נאמר בעל חנות למוצרי חשמל או סטארט אפיסט מתחיל, "למה כשאני שקוע בחובות כאלה אף אחד לא מוחק לי חובות?"

אז היושב ראש ברודט אומר "אנחנו מוחקים ומוחלים לכל אחד, אנחנו תמיד כאלה".

אין לזה שחר. המחיקות הגדולות נעשות תמיד לבעלי ההון הגדולים. נוצר מצב אבסורדי כשאתה חייב חמישים אלף שקל אתה פושע, אבל כשאתה חייב חמש מאות מיליון שקלים אז הם מכלים לפתחך ומוחקים לך את החוב.

אבל השיקול היה, ככה הם הסבירו את זה, או לוותר לנוחי על חלק מהחוב כדיי לקבל את היתר שהוא הרבה יותר גדול, שלוש מאות מיליון, אחרת הבנק לא יראה גרוש מכל הסכום הזה, מכל החוב שלו.

זה סידור ישן. השפה הזאת, הסידור הזה, הטיפול הזה, דינם להשתנות. ללכת כברת דרך כל כך ארוכה לקראת אדם שחייב כספים כל כך רבים לבנק, ואותם מאה חמישים מיליון זו רק התחלה. הוא חייב לבנק לאומי חצי מיליארד.

תמורת הויתור על מאה חמישים מיליון, הם יראו את היתר איכשהו בהמשך הזמן אם ירצה השם

בסדרת עסקאות כושלות מקצתן עסקות בעלי עניין שהן גם לרעת מחזיקי האג"ח והחוסכים הקטנים, אפשר להפסיק את המסורת הקלוקלת הזאת שבה מוחלים לו על הרבה כדיי לקבל ממנו אולי קצת, ונוחי דנקנר חייב היום לבנקים על פי הערכה משהו כמו מיליארד שקלים כשכל סימני המזג האוויר מראים שספק אם הוא יחזיר אותן. יש כאן איפה איפה ברמה מאוד גבוהה, באמת אפליה בוטה, מרגיזה, מקוממת, בין אנשים שהם כאילו מורמים מעם והכל ימחל להם לבין בני אדם רגילים מהישוב.

אבל אם בנאדם רגיל מן הישוב אז הוא נופל ומשפחתו, אבל אם אדם כמו דנקנר נופל, כשהוא מחזיק כל כך הרבה חברות, אז הוא יפיל איתו הרבה מאוד אנשים וגם חסכונות הציבור יקרסו יחד איתו.

אז בוא נבדיל באמת. אם אדם מן הישוב יקלע לחובות כאלה או אפילו לעשירית מחובות כאלה, פשוט יקחו לו את הבית וימכרו אותו כדיי לכסות לו את החוב, ואילו נוחי דנקנר ממשיך להתגורר בארמונו בהרצליה פיתוח, לטוס במטוס פרטי, ולנהל אורח חיים שלא עולה בקנה אחד עם מחיקת חובות כל כך דרמטית שהיא בסופו של דבר על חשבון החוסכים האחרים.

את מציעה לקחת לו את הבית, את המטוס, את חשבונות הבנק הפרטיים כדיי שיחזיר את החוב כמו כל אחד מאיתנו?

בינתיים אפשר שהוא פשוט לא ישאר הבעלים של גנדן, של אי.די.בי אחזקות, של טומהוק. מדובר בחברות פרטיות. דווקא החברות שאנחנו עוסקים בהן עכשיו הן לא חברות שהציבור מושקע בהן בחסכונו, אלה החברות הפרטיות של נוחי דנקנר. ולכן אתמול קראתי למפקח על הבנקים, קודם כל שיזיז את עצמו במחילה מכבודו, ולא יחכה לסערה ציבורית ולזה שציבור אזרחי מדינת ישראל אומרים "עד כאן" כדיי לעצור את העסקה ולהודיע שהוא בוחן אותה. שיזמן את דירקטוריון בנק לאומי, שהוא אגב בנק שהוא בשליטת המדינה בכלל, ישב בישיבת דירקטוריון, ישמע מה השיקולים שהביאו להחלטה השערורייתית הזאת, וחוץ מזה שיוציא הנחיות ברורות בכל הנוגע למחיקת כסף פרטי של אנשים וכאן מדובר בכסף פרטי. באמת יכול להיות – וזאת עובדה גם - שהתרגלו בבנקים לסידורים האלה, כמו שבשעתו מחקו לגד זאבי 700 מיליון שקלים, כמו שמוחקים להם בזה אחר זה סכומי עתק.

תמיד אני אומרת תחשוב, נוחי דנקנר חייב מיליארד שקלים לבנקים, תאר לעצמך שיקחו את מיליארד השקלים האלה יחלקו אותם למאה בעלי עסקים קטנים ובינוניים, יתנו להם את האשראי הזה, יתנו להם את ה-Grace הזה. איזה פיתוח, שגשוג וצמיחה, וכמה ביזור סיכונים לבנק יהיה ברגע שהם יעשו את הדבר הזה. וכן, גם כשאנחנו מדברים על בנקאות מותר לנו לדבר על צדק ומשהו כאן מאוד רקוב. אני שמחה שהציבור התעורר, זה מראה את הכוח של הציבור, ואני מקווה שהציבור גם לא ישתוק על עסקאות אחרות שנעשות על הגב שלו.

ואולי כבר לונדון מחכה גם לנוחי דנקנר?

יוקר המחיה, כן גם המחיר של הקוטג' במכולת בארסוף והמכולת בהרצליה פיתוח זה פשוט הורג את נוחי דנקנר ועידן עופר. באמת, יש גבול. זה אנשים שקיבלו מהמדינה הכל, התעשרו עושר שאין לו גבולות – עידן עופר יותר מנוחי דנקנר – הסתייעו כל הזמן בציבור ובכספו. שניהם אגב קיבלו מחצבי טבע מפיקי זהב מטאפורי ששייכים למדינה, ומסתבר שגם כשמקבלים עוד ועוד תמיד אפשר לרצות עוד ועוד. חבל שזה על חשבון הציבור, חבל שזה מנציח גם את התופעה שאני מסתייגת ממנה, תופעה דוחה של פערים בלתי נתפסים בין רוב הציבור, חצי מהעובדים בישראל מרוויחים פחות מ-5,500 שקלים, ולעומתם עושר שאין לו סוף והוא לא נחצב בעשר אצבעות. הוא נחצב הודות לציבור בישראל והדבר הזה צריך להפסק.