הבדל בין תעשיינים אמיתיים ובין טייקונים ממונפים - שלי על סטף ורטהיימר ומכירת ישקר

2 במאי, 2013

הטלפון צלצל וסטף ורטהיימר היה על הקו.
זה היה לפני שש שנים, כשבחוק ההסדרים התכוונו לסגור את כל המכונים להכשרה מקצועית.
"שמעתי שיש לך מלחמה עם האוצר", הוא אמר לי. "אני מסכים אתך. זה טמטום לסגור מכונים להכשרה מקצועית כשהתעשייה משוועת לעובדים מיומנים. איך אני יכול לעזור?"
זה היה אחרי כמה לילות של קרבות נואשים בועדת הכספים, שאחריהם הבנתי שאין סכוי, ושבקרב הזה הפסדנו.
"אתה יודע מה", אמרתי לו, בלי תקווה יתירה, "תתקשר להירשזון (שהיה אז שר האוצר) ותגיד לו מה אתה חושב".
"מייד", הוא אמר.
למחרת הגזרה ירדה באורח פלא מחוק ההסדרים.
לסיפור הזה יש הרבה מסקנות, חלקן עגומות, כמו למשל - איך טלפון אחד של בעל הון לשר אוצר (שהלך לכלא כזכור לכם) פותר מה שאלף סיבות הגיוניות וצודקות לא פותרות.
אבל אני רוצה לקחת את הצד היפה של הסיפור הזה, ולדבר על ההון המבורך של משפחת ורטהיימר.
אתמול עשינו כבוד לעובדים, היום (אולי תופתעו) נעשה כבוד לתעשיינים מאוד מאוד עשירים.
וורן באפט קנה אתמול את יתרת המניות של חברת ישקר ממשפחת ורטהיימר, אחרי שאת רובן הוא קנה כבר לפני שבע שנים (עסקה שאגב תניב לקופת המדינה מליארד שקלים).
הייתי מעדיפה שהבעלים ישארו ישראלים – אבל זו עיסקה לגיטימית.
ישקאר חברה פרטית, לא ממונפת, ובטח שלא יונקת את רווחיה ממשאבי הטבע של המדינה.
והעיקר: היא תמשיך לפעול בישראל. באפט התחייב לזה אתמול, והצהיר שהיא תמשיך להיות היהלום שבכתר התעשייה הישראלית.
ההצהרה הזאת מגובה בעובדה פשוטה:
בפועל הוא כבר קנה את החברה לפני שבע שנים, ולו רצה היה מזמן מצמצם את הפעילות בארץ ומעביר אותה למדינה שבה אין זכויות עובדים ועלויות השכר נמוכות.
אבל הוא לא עשה ולא יעשה זאת כי הוא מבין שיש בישקר הישראלית ערכים מוספים שאי אפשר להעתיקם לסין או לוויטנאם.
החל מהפועל המיומן שעל רצפת היצור וכלה במנהלים הבכירים.
סטף ורטהיימר בן ה 86 התחיל בצריף קטן בחצר ביתו בנהריה, שם הוא יצר כלים לעיבוד מתכת.
משם התפתחה אימפריה שמוכרת במיליארדי דולרים ומעסיקה אלפי עובדים, עם הטכנולוגיות פורצות הדרך והיחודיות ביותר שיש.
הוא הקים בסיס איתן ואמיתי לתעשייה הישראלית, ובצדק הוענק לו על כך פרס ישראל.
הוא הקים פארקי תעשייה מתקדמים, בתי ספר להכשרה מקצועית, תוכניות לשילוב מיעוטים בתעשייה, מלגות לצעירים, מה לא – והכל לטובת פיתוחה של תעשייה יוצרת ערך בצבע כחול לבן.
לא, אין לי כאן רק שירי הלל. משפחת ורטהיימר קבלה שפע הטבות מהמדינה, קרקעות חינם לפיתוח התעשייה, ובדרך נעשתה אחת המשפחות העשירות בתבל, את כל זה ועוד נשאיר לסטטוס אחר,
כי זו דווקא הזדמנות מצויינת לברך את משפחת ורטהיימר, ולהמחיש את ההבדל בין כלכלת אמת לכלכלת שקר.
אם נוחי דנקנר הוא דוגמא ליניקת ערך מהחברה, באמצעות להטוטים פיננסיים ואחיזת עיניים, ובאמצעות כספו של הציבור ומתנות מהבנקים–
אפשר לומר שההון שעשה סטף הוא ההיפך המוחלט מזה.
ההון של סטף הוא הון מבורך. הוא הון שיוצר ערך לחברה. הוא הון שבונה, תורם, מפתח, פורץ דרך, יוצר, מספק פרנסה בכבוד.
אז אל תתבלבלו. יש הבדל בין תעשיינים אמיתיים ובין טייקונים ממונפים.
בתמונה: סטף ורטהיימר במוזאון התעשייה בתפן, יחד עם שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, מראה לו אבני דרך בהתפתחות כלי החריטה והעיבוד השבבי מהאדם הקדמון ועד סטף...