על הפעם הראשונה על אדמת גרמניה

27 במאי, 2013

על הפעם הראשונה על אדמת גרמניה.
את הפוסט הזה אני כותבת לכם מברלין, אחרי מפגש מרתק עם ראשי מפלגות סוציאל דמוקרטיות באירופה ובכלל.
רבים מהמשתתפים אני מכירה היטב, עם חלקם יש לי יחסי ידידות ממש, ונפגשתי אתם בישראל, בבריסל, בצרפת.
אבל זו הפעם הראשונה בחיי שאני בגרמניה.
הורי, כמו שאתם יודעים, ניצולי שואה, ואיזו תעוקה פנימית ומשא נפשי שלא יכולתי להתגבר עליו הביאו לכך שנמנעתי שוב ושוב מלבקר שם.
זה לא שבאיזשהו שלב בחיי קבלתי החלטה כזאת. פשוט לא הייתי מסוגלת.
בשנים האחרונות, בין היתר הודות לשכנוע עדין וסבלני של עמיתים כמו מרטין שולץ נשיא הפרלמנט האירופי, וכמו זיגמאר גבריאל ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (הSPD) – מצאתי את עצמי חושבת יותר ויותר על הצורך ואפילו ההכרח שיש לי, בוודאי כיו"ר מפלגה וגם כיו"ר אופוזיציה – לחצות את המחסום הפנימי הזה, והשבוע זה קרה.
בתמונה אני עם נשיא צרפת פרנסואה הולנד ועם נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ.
גבריאל ושולץ הפתיעו אותי בדברי הפתיחה שלהם.
שניהם, כל אחד בתורו, אמרו שהם שמחים שאת הצעד הראשון שלי על אדמת גרמניה אני עושה עם ה SPD, שחולקת אתנו ערכים משותפים.
הם גם אמרו שיש משמעות עמוקה לכך שמי שהסבים והסבתות שלה נספו בידי הנאצים, מבקרת לראשונה בגרמניה בכינוס של המפלגה היחידה שהתנגדה באופן פעיל להיטלר ולרייך השלישי.
במפגש, שהתקיים בלייפציג, עסקנו בעיקר בכלכלה. מדיניות הצנע הקטלנית, כפי שאתם יודעים, מתחילה לצאת לשמחתנו מהאופנה ולא רק אצל הסוציאל דמוקרטים. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.