שלי בנאום מדיני עונה לביבי: "אנחנו המחנה הלאומי, אתם המחנה הדו-לאומי"

5 ביוני, 2013

 

 

           

אדוני יו"ר הכנסת, חברי חברי הכנסת והשרים, אדוני ראש הממשלה

 

בדיוק היום, ב- 5 ביוני, לפני 46 שנים פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי בת שבע, אבא שלי חפר לנו שוחה בחולות לפני שיצא למלחמה, התור שהיה לי לרופא השיניים בוטל כי רופא השיניים ברח לחו"ל - היו שמועות שאנחנו על סף הכחדה. לא הוכחדנו, ניצחנו במלחמה.

 

אז אני מפצירה בך, די עם האיומים האלה, די. לא הוכחדנו אז לא נוכחד עכשיו אנחנו חזקים יותר ממה שהיינו במלחמת ששת הימים, חזקים ממה שהיינו אי פעם.

ואותם שינויים בעולם הערבי שאתה מדבר עליהם מפחיתים את ההרתעה והאיומים כלפינו, אתה יודע את זה, אומרים את זה ראשי מערכת הביטחון שלך.

 

יש טרנד כזה, שהוא משותף לקצוות החדים של הימין והשמאל בישראל, שאומר שהכל אבוד. שמדינה דו לאומית היא הכרח, שפתרון שתי מדינות לשני עמים מת.

אפילו אתה חברי רובי ריבלין אמרת את זה והצטערתי לשמוע את הדברים.

אז חשוב להגיד כבר בהתחלה רעיון המדינה הדו לאומית  גם בגרסתו השמאלנית וגם בגרסתו הימנית – עומד בסתירה מוחלטת למטרות הציונות.

משמעות הציונות: מדינה יהודית, ודמוקרטית. וגם  - ריבונית, מודרנית, הוגנת, מוסרית, חזקה, עם שוויון מלא לאזרחיה בלי הבדל גזע דת ומין.

 

את תסריט המדינה הדו לאומית מקדמים גם מי שלצערי מאמינים בו, אבל מי שמקדם אותו יותר הם דווקא אתם - שבאפס מעשה, ובחדלון, במיסמוס, ובאי נטילת יוזמה -  מובילים אותנו בפועל אל התממשות של התסריט הזה.

ואני לא מפקפקת בכך שאתם אוהבים את המדינה. אבל המעשים שאתם עושים, או ליתר דיוק לא עושים, לא עולים בקנה אחד עם החזון הציוני.

לשלוט בגורלנו כעם, לא להיות מובלים, לא להיות קורבן של הנסיבות אלא לחולל אותן – זו הציונות.

 

אי אפשר להיקרא המחנה הלאומי כשהולכים למדינה דו לאומית. זה לא המחנה הלאומי, זה המחנה הדו לאומי.

 

האחריות לבטחונה של המדינה מחייבת יציאה מהקיפאון.

ובכלל, מה זאת המלה הזאת קיפאון.

 במזה"ת, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אפשר רק לצחוק צחוק גדול ומר על המילה הזאת.

 

אין קפאון. אין סטטוס קוו. אין דבר כזה לא לזוז.

להגיד שאנחנו שומרים על הקיים - בדום שתיקה, כמו המשחק הזה כשהיינו ילדים, ולדמות לעצמנו שאם לא נזוז הכל יהיה בסדר ולפחות ישאר כפי שהוא – זה עיוורון.

 

זה כמו לעמוד על איזו אבן קטנה, בלב התפרצות געשית, ולהגיד שכל עוד אתה שומר על האבן, דבק בה חזק חזק, כל עוד אתה עומד עליה, הכל בסדר.

תסתכלו מה קורה סביבנו.

איזה דרמות, איזה מהפכות, מאזן הכוחות הבין ערבי משתנה, באופן מפתיע ומהותי.

סוריה הפכה למוקד הסכסוך האזורי וגם העולמי.

אבל אל מול ציר איראן-סוריה-חיזבאללה קם, וחייבים להכיר בזה, ציר חלופי - שישראל יכולה רק להיתרם ממנו.

זה לא שהם התאהבו בנו פתאום. הם לא.

אבל הציר הזה נותן לנו הזדמנות להחליש את אלה שרוצים למחוק אותנו מהמפה.

לחזק את המדינות שעומדות מול ציר איראן- סוריה-חיזבאללה, לנסות, עם כל הספקנות העצומה - להגיע לפיוס עם חלקים גדולים בעולם הערבי שמוכנים להכיר בקיומה של ישראל, ויחד אתם, ועם שאר העולם – ובמקביל להתקדם מול הפלשתינים.

לפתוח עכשיו ומיד, במו"מ להסדר קבע.

כן, אני יודעת שזה יומרני. אני יודעת שאף אחד פה לא חי באשליות שמחר נשיג אותו, את ההסדר הזה.

השנים האחרונות הוכיחו לנו שוב ושוב כמה קשה להגיע להסדר כזה. כמה מכשולים ואבני נגף יש בדרך.

בואו נסתכל על זה מתוך מקום קונסטרוקטיבי, שפוי, לא משיחי מצד אחד ולא חולמני מצד שני. פרגמטי.

 

נפתח במו"מ שמטרתו הסדר הקבע ופתרון שתי המדינות לשני העמים.

מותר להיות ספקנים באשר ליכולת להשיג את היעד הזה, אבל חייבים להציב אותו כיעד, בין היתר כי ערוץ כזה ייתן לגיטימציה לערוצים האחרים.

 

להתחיל לנוע על הציר של הסדר קבע - ובדרך להגיע להסדרי ביניים. לסגור את הנקודות שכבר כן מסכימים עליהן, ויש כאלה, למנוע היווצרות מכשולים שימנעו בעתיד הגעה לפתרון כזה. גבולות, מים, הסדרי ביטחון, הכל.

משא ומתן רב ערוצי -  חשאי, גלוי, בכל הדרגים,

כך שאם נסתם עורק אחד לא חוטפים מייד התקף לב ומתאשפזים עד למועד לא ידוע.

אפשר להתקדם גם בלי פתרון של כל הבעיות שלנו עם הפלשתינים כאן מייד ועכשיו.

ולמרות שהם מציבים תנאים מוקדמים, ולמרות שגם הם לא מוכנים באמת בכל ליבם, להתקדם,  

אנחנו – מוכנים. למה שנהיה שבויים בידיהם?

 

עצם הדיאלוג, ומה שיושג בדרך, כל הסדר ביניים, קטן או גדול, כל הסכמה - כל כך חיוביים לנו, כל כך מעצימים אותנו, עד שריבונו של עולם מה גורם לכם להמשיך ולהיות קפוצים כאלה? מה אתם משיגים?

תראו כמה דברים אנחנו יכולים להרוויח מיד:

 

-         הידוק הקשרים האיסטרטגיים הכל כך חשובים לנו, בטחונית, עם המעצמות האזוריות,

-         הכרה וקבלה  בינלאומית, בקהיליה האירופית ולא רק בה.  ואני לא מתכוונת רק לממשלות אלא גם לאנשים רגילים – ניפטר, די בקלות,  מהמשא הזה של להיות אחת מארבע המדינות השנואות בעולם, זה לא מגיע לנו להיות שם! לא היינו שם בעבר.

-         דירוג האשראי שלנו יעלה כמעט אוטומטית, אתה יודע את זה

-         הריבית שנשלם על החובות שלנו תפחת,

-         המצב המוניטרי שלנו ישתפר פלאים בו ביום, נוכל לנשום קצת,

-         התיירים יזרמו , משקיעים יגיעו אלינו בחפץ לב, גם בלי שניתן להם פטורים הזויים מתשלום מיסים.

-         זו לא פנטזיה, אתה יודע את זה, זאת עובדה כלכלית, והיא יותר מוצקה מכל הגזרות שלכם, ומכל התאוריות הכלכליות המיושנות שלכם, וממשטר הצנע הקטלני שאתם מתעקשים להשית עלינו.

אנחנו המחנה הלאומי, אתם המחנה הדו לאומי.

 

ואני לא מנסה לצייר כאן שני מחנות קלאסיים, לעומתיים, מוכרים לעייפה, עם הקלישאות הרגילות.

בדיוק ההיפך.

תנו לי לשרטט לכם את המפה הפוליטית - מדינית החדשה של ישראל, והיא ממש ממש לא מובנת מאליה. היא  מעניינת, היא מסקרנת.  

היא מייצרת בשבילך אדוני ראש הממשלה, ואין מה לעשות, זה בידיים שלך – אתה נבחרת – היא מייצרת הזדמנות זהה בעוצמה שלה להזדמנות שמייצרים לנו השינויים הגאו פוליטיים, ואני אסביר.

 

אקרא באוזנייך אדוני ראש הממשלה קטע ממכתב שכבר קיבלת, וקראת, מאחד מחברי הכנסת של הבית הזה.

"לנוכח התזוזות הטקטוניות שחלות באיזורינו בתקופה האחרונה, ראיתי לעצמי חובה במלוא הכבוד, לפנות אליך בנוגע ליוזמת השלום של הליגה הערבית... היא מעניקה דה-פאקטו הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי."

כותב אותו חבר כנסת. והוא ממשיך,  וכותב דברים מאד מאד מרחיקי לכת,  מאוד מגביהי – עוף. לרבות תקווה זהירה לתחילתו של פיוס בין דתי היסטורי עם חלקים מהאיסלאם, לא אפרט את הכל, רק משפט הסיום במכתב שלו:  

"אני קורא לך בכל לשון של בקשה להפוך כל אבן ולבדוק את ההיתכנות של יוזמת השלום (הערבית)... באנליזה הסופית, תחילתו של הסכסוך היתה באי הסכמתו של הקולקטיב הערבי לקבל מדינה יהודית במזרח התיכון. בהתאם, סיומו של הסכסוך זקוק לקולו של אותו קולקטיב עם ערבויות ביטחוניות וכלכליות ראויות".

ומי  חתום על המכתב הזה ששוגר אליך? איזה חולם חלומות? לא.  דווקא אחד מהח"כים היותר פרקטיים שיש כאן, איש של מספרים, היה סגן שר האוצר, גם בממשלתך, חבר הכנסת יצחק כהן מש"ס, הוא ולא אחר.

והנה בשבת בפגוש את העיתונות, אני שומעת את  שר המדע בממשלתך יעקב פרי ממפלגת "יש עתיד", אומר כך, ציטוט:

"אני משוכנע שאבו מאזן והסביבה הקרובה אליו הם פרטנרים, לשיחות, למשא ומתן.  הם צריכים לרדת מהתנאים המוקדמים, אנחנו צריכים לרדת מן התנאים המוקדמים. נמצאת עכשיו על השולחן יוזמת הליגה הערבית, היא פתח ומטריה יוצאת מן הכלל על מנת להקל על הפלסטינים ובמידה מסוימת גם עלינו. האמריקאים קרובים לאמץ אותה, שליט קטאר אמר באופן גלוי ופומבי שזוהי דרך נכונה ונאותה. אנחנו צריכים להתיישב, לחזור למשא ומתן. ואני אישית וחברי למפלגה נעסוק בכך, כפי שהבטחנו לבוחרינו."

ושואלת אותו המראיינת רינה מצליח: אתה קורא לאמץ את התוכנית הערבית? והוא אומר "בתיקונים ישראלים".

צודק. יש ביוזמה הזאת חלקים בעייתיים, אבל יש בה גם הזדמנות. ואנחנו בוחרים בהזדמנות. אגב אנחנו המפלגה היחידה שהיוזמה הערבית מופיעה מפורשות במצע שלה. וכל חברי הכנסת שלנו ללא יוצא מן הכלל מאוחדים בעמדה שצריך כעיקרון, לאמץ אותה אל חיקינו, לא כפי שהיא, לא כמתווה פעולה, אבל בוודאי כהצהרת כוונות חשובה מאוד, כהזדמנות, כמנוע להתקדמות. תתיחסו אליה.

 

אני בטוחה שגם פרי מתכוון לזה. ואני בטוחה שהמפלגה שלו תומכת בדברים. גם כי כבר יצא לי להכיר את חבריה, שהם מתונים בהשקפת עולמם המדינית, וגם, כי ביום הבחירות, קיבלתי SMS  מראש המפלגה של פרי, יאיר לפיד, שהבטיח לי אישית משא ומתן מדיני.

זה היה מן הסתם  אסמס שנשלח לא רק אלי, אלא אל מאות אלפי אנשים, ובו עוד שלוש הבטחות אחרות שלא אתעכב עליהן עכשיו אבל אני לא מעלה על דעתי! שלפיד לא יעמוד בהבטחותיו. לא יכול להיות.

ונכתב שם במפורש: לא אשב בממשלה שלא תקיים משא ומתן מדיני".

תוסיף לזה את שרת המשפטים שלך, ציפי לבני שיושבת בממשלה שלך רק בשביל התהליך המדיני.  ושכל משפט שני שלה זה שהיא רוצה להיכנס לחדר הסגור, והיא רוצה להיכנס שוב ושוב לחדר הסגור, מתישהו הרי גם צריך לצאת מהחדר – ותוסיף את השרים והח"כים שלה שרובם ממש יונים, 

ותוסיף את השרים והח"כים היותר פרגמטיים במפלגה שלך,

 

אני לא מבזבזת את הזמן היקר שיש לי לנאום, סתם בשביל לצטט אחרים.

אני עושה יותר מזה אדוני ראש הממשלה. כיו"ר האופוזיציה, אני משרטטת לך קואליציה.

ולא, לא להתבלבל, לא קואליציה במובן שאתה מכיר.

קואליציית צללים, שלא רוצה להצטרף אליך לממשלה, שלא רוצה תיקים, לא ג'ובים. ממש קואליציה מהחלומות.

שרוב מכריע, כמעט מוחלט,  לא מובן מאליו אגב, של חברי האופוזיציה

נמצאים בה,

וגם, עיניך הרואות, כמעט כל השותפים הקואליציוניים שלך.

קואליציה, מגוונת.

נכון, עם אג'נדות נוספות.

אבל היא מונחת לפתחך כמו פרי בשל, ורק מחכה שתעשה בה שימוש, שתהיה הגיוני, שתהיה מציאותי, שתהיה פרגמטי,

אתה יודע מה – שתהיה גיבור. תעשה שהכהונה האחרונה שלך כראש ממשלה תיצרב בתולדותיו של עם ישראל.

שתראה את ההזדמנות האזורית, הבינלאומית, הפנימית ותנצל אותה.

שתתניע. ולא בקמצנות, לא בפחד, לא בהתחשבנות.

הרי עניינית, במתכונת הרב ערוצית  תוכל לעצור בכל שלב. תמיד תוכל לחזור לקופסא המוגנת והמבוצרת של העמדות הישנות שלך.

זה לגופו של עניין, אבל גם פוליטית – מה יש לך להפסיד?

 

ממילא השותפים הקואליציוניים שלך ממררים לך את החיים. ממילא המפלגה שלך ממררת לך את החיים.

אנחנו היריבים האולטימטיביים שלך, אבל גם, צחוק הגורל, חומת המגן שלך.

אם תעשה את המעשה הנכון.

אנחנו,

ועכשיו אדבר באופן ספציפי בשמי ובשם המפלגה שאני עומדת בראשה – מפלגת העבודה -  אנחנו לא רוצים לשבת בממשלה שלך, הוכחנו את זה לא במילים, אלא במעשה.

יש בינינו מחלוקת פוליטית, מעשית ואידיאולוגית כאחד, קשה ומרה בכלכלה, בחברה, בתפיסת מערכת המשפט, הדמוקרטיה, מעמד הביניים, העובדים, העניים, הפרטתה של המדינה וחלוקת אוצרותיה, שלטון החוק, הון ושלטון, זכויות חברתיות וזכויות הפרט, שוויון ואי שוויון, אחריותה של המדינה, מימוש הלכה למעשה של הציונות. ויכוח אמיתי, אידאולוגי, ואתה יודע שאני מעריכה אותך כאידאולוג, הפוך לאידאולוגיה שלי, אבל אידאולוג.

אבל אם תעשה את מה שרוב חברי הבית הזה מפצירים בך לעשות, מהאופוזיציה והקואליציה ותפתיע את כולנו, יש לך אותנו.

נשמור עליך מבחוץ. אנחנו רשת הביטחון שלך.

קבל התחייבות שלי. נמשיך להתעמת אתך נמשיך להציב אלטרנטיבה לאומית בכל תחום, אבל לא ניתן לך ליפול בגלל שהעזת להבקיע מדינית. לא בגלל זה. מילה שלי

 

*********

 

ועכשיו אחרי שדברנו על הפלסטינים, ועל המזרח התיכון, ועל האירופאים  - בוא נודה בצניעות, שהרגל הכי חשובה

שלנו היא הרגל האמריקאית.

הנאום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי שלשום היה נאום קשה.

המעורבות והרצון הטוב של בעלי הברית הראשונים במעלה שלנו הם אינטנסיביים מאוד, אבל יש מצב שהם מתחילים להתייאש מאתנו -  וגם מהפלסטינים.

הוא מדבר על זה שהוא ממתין שהצדדים יקבלו הכרעות קשות.

ספר לנו מה ההכרעה שאתה חושב שאנחנו צריכים לקבל.

כי לא סיפרת אותה לנו בנאום שלך. שתף אותנו, את הכנסת, שתף את הציבור.

לא יכול להיות, לא נעים, שמזכיר המדינה האמריקאי יזיע ויתרוצץ ויפציר ואנחנו לא נעשה כלום. לא מתאים לך ההצעות שלו – תציע הצעה משלך.

בואו נגיד בעדינות, שלא טוב בשבילנו, וזה אנדר סטייטמנט, שלאמריקה ימאס מאתנו.

גם אלה בקרבנו שלא מאמינים בשלום עם הפלשתינים, עם מדינות ערב, מאמינים בשלום עם האמריקאים! וסליחה שאני אומרת את המובן מאליו

 

אבל למרות שאין לנו בכלל אופציה ביטחונית, כלכלית – להתנתק מהעולם,

זו לא הסיבה שבגללה אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנויות החדשות.

 

לא בשביל האמריקאים, לא בשביל האירופים, לא בשביל הפלשתינים לא בשביל כל המעצמות בסביבה – בשבילנו.

לצאת מההנחה שגורלנו בידינו. זה לא דבר שצריך לברוח ממנו. להיפך.

 

אמרו לי הבוקר, לקראת הדיון הזה – תגידי שזו ההזדמנות האחרונה,

ושטחו בפני שלל תסריטי בלהות, שאני מכירה, חלק יש בהם משהו, מוצדקים למדי, אחרים מופרזים.

אבל למה להפחיד סתם.

הרי אנחנו חזקים מאוד, ההיסטוריה מוכיחה שאנחנו עמידים מאוד.  לעם היהודי יש כוח פנימי שהוא על זמני ויש לנו יכולת לצלוח כל משבר, כל שואה, כל גלות, כל אתגר, ולו המאיים ביותר.

לא מפחד אנחנו צריכים ליטול עכשיו בשתי ידיים את ההזדמנויות החדשות שנקרות על דרכנו.

לא בלית ברירה, אלא בנכונות ובתקווה.

נכון שיש לנו נטייה טבעית וגם נסיבות מוצדקות לראות את האזור שלנו דרך כוונות כלי הנשק השונים שהולכים ומשתכללים כל הזמן, אצלנו אבל גם אצלם. וחובה עלינו להיות חזקים ומרתיעים.

אבל אפשר, ומותר, וחובה -  לשאת עיניים בתקווה, לא דרך כוונות. לא להגיד יום יבוא, אלא להביא את היום. 

נכון, הסקפטיות שלנו גדולה מאוד. חולמי חלומות, נאיביים, תמימים, כמעט שלא נותרו בקרבנו. אנחנו מאוד מפוכחים. חשדנים.

אבל כעומק הסקפטיות – כך גם עמוקים אצלנו הכיסופים לשלום ולהסדר.

יצחק רבין, מנחם בגין, אריאל שרון. הם לא היו פחות פטריוטים ממך, ולפעמים באו מהמחנה הפוליטי שלך, והם בחרו, איש בדרכו, בתקווה ובתעוזה.

עזוב את תרחישי האימה, גם את אלה שאתה פרשת לפנינו עכשיו, די די עם תרחישי האימה, מכל הכיוונים, וגם את האיומים מה יקרה אם לא נעשה כך או כך. לנו, למדינה שלנו – פשוט מגיע יותר.

 

לנאום המלא באנגלית