שלי בנאום בכנסת לציון פטירתו של יצחק שמיר: "תנו לנו קצת מהפוליטיקה הישנה הזאת של יצחק שמיר"

9 ביולי, 2013

נאום לדיון בכנסת ביום השנה למותו של יצחק שמיר

 

 

 

אדוני יו"ר הכנסת,

משפחת שמיר היקרה,

הבת, גלעדה דיאמנט

הבן, שר החקלאות ופיתוח הכפר – יאיר שמיר

וכל בני המשפחה,

אדוני ראש הממשלה,

שרי הממשלה בהווה ובעבר

חברי כנסת  בהווה ובעבר

יושבי-ראש הכנסת בהווה ובעבר

מכובדי כולם

 

זה היה בלילה, במאי 1991.

בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסים של חיל האוויר ושל "אל על" 14,400 יהודים מאתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל.

שנים  נארג המבצע בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

יצחק שמיר עקב, דחף, פיקח, ולבסוף קיבל את ההחלטה. הוא, כראש ממשלה, היה אחראי להצלחה של אחד מהמזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם ישראל כדי להגשים את ייעודה כבית לאומי לעם היהודי.

זה ביטוי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

גם שעריה של ברית המועצות נפתחו בזמן שהוא היה ראש הממשלה.

שינויים מדהימים שהתרחשו בארופה גרמו לזה - אבל העובדה, שציין ראש הממשלה ובצדק, שהעליה המשובחת הזאת זרמה לישראל ולא לארה"ב  - היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.

כי הוא ניהל מאבק מאוד מאוד לא פופולארי ולא שגרתי נגד מתן מעמד של פליטים בארה"ב, ליהודי בריה"מ.

הוא טען טענה עקרונית, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי פשוט לא יכול להיקרא פליט, ואמר שאם זה יקרה זה יהיה עלבון לישראל.

שר המשפטים אז, דן מרידור, הסתייג קלות, ודיבר על "קמצוץ קל של לבטים מוסריים".

אבל לשמיר לא היו במקרה הזה שום לבטים, הוא שכנע את הממשל האמריקאי -  והחלטת הממשל הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ, וכן, אני סופרת כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים - אלינו, לכאן.

הכרתי את שמיר היטב, ככתבת פוליטית צעירה, הוא לא היה חנפן, לא ניסה להתנחמד,

אבל הייתה בו ישרנות וישירות ועוצמה שקטה וענייניות והעדר מוחלט של חשיבות עצמית ככל שזה נגע אליו, ותפיסת עצמו כמי שפועל בשירותו של רעיון.

ומי כמונו יודע כמה לצערנו זה לא מובן מאליו.

הוא היה איש ארץ ישראל השלמה, יריב אידיאולוגי חריף ועקבי של תנועתי,

אבל לצד הנוקשות שלו בכל הנוגע למו"מ מדיני, בכל הנוגע לפשרות טריטוריאליות הוא גם היה רחוק מכל הרפתקנות ביטחונית.

ובמבחן היעדר ההרפתקנות, במבחן האיפוק, הוא עמד בכבוד במלחמת המפרץ - כאשר ישראל הותקפה בטילים בידי סדאם חוסיין, בלי שום סיבה, בלי פרובוקציה, ולנו באמת הייתה כל הלגיטימיות שבעולם להגיב ולתקוף בעיראק.

אבל שמיר גילה עצבים של ברזל.

אני מרשה לעצמי לנחש שהמשמעת העצמית הזאת עלתה לו בבריאות.

ובכל זאת  הוא בלם את האינסטינקט הטבעי שלו עצמו, את הרצון של צה"ל להגיב, וגם את רבים  משרי הממשלה -  ולא הגבנו על טילים שנחתו באמצע תל אביב. כי הוא הבין, שיש כאן לא רק סיטואציה צבאית, אלא סיטואציה מדינית ובינלאומית, ושטובת המדינה שלנו דורשת שנעתר לבקשת האמריקאים ושלא נגיב.

שתגובה ישראלית תשחק לידי סדאם חוסיין, ותפרום את הקואליציה שנוצרה בין ארה"ב ובין חלק ממדינות ערב באותה עת.

 

*******

אי אפשר בלי מילה על האישי והפרטי ועל האופן שבו הוא חי, ועל העדר מוחלט של גינוני שררה ומלכות. צניעות במובנה העמוק והמלא והכן בכל אורחות חייו, 24 שעות ביממה.

ועכשיו אני אעשה את הלא יאמן, ואקרא קטע ממאמר של נחמיה שטרסלר בהארץ.

סיפור יפה, על נסיעה לחו"ל של יצחק שמיר בראש משלחת פרלמנטרית, בזמן שכיהן כיו"ר הכנסת.

שטרסלר הצטרף לנסיעה כעיתונאי, וכך הוא מספר:

"הטיסה למזרח היתה ארוכה ומייגעת. היא החלה בגרמניה, עברה לדרום אפריקה ומשם לסידני - 38 שעות בסך הכל.

בראש המשלחת עמד יצחק שמיר, יו”ר הכנסת. הוא לא חלם אפילו לבקש כיסא בביזנס, שלא לדבר על מחלקה ראשונה, אלא ישב במחלקת תיירים, בשורה הראשונה, ליד ח"כ עדי אמוראי, כאשר לצדם שני מושבים ריקים.

בחלוף כמה שעות, אמר שמיר לאמוראי: אני אשן על ארבעת המושבים בלילה הראשון, ואתה תישן למטה על רצפת המטוס, אך בלילה השני נתחלף במקומות.

הלילה הראשון חלף והגיע השני. אבל אז אמר אמוראי לשמיר: אתה יו"ר הכנסת, אתה מבוגר ממני, אני לא יכול להסכים לכך שתישן על הרצפה למרגלותיי, בוא נמשיך בסידור הקודם.

אבל שמיר קטע אותו: הסכם זה הסכם, הוא אמר, וירד לרצפת המטוס כדי לתפוס כמה שעות שינה".

מי שהכיר את שמיר, לא הופתע לקרוא את הדברים. יושר, הגינות, צניעות, ענייניות.

וחשוב לי מאוד לדבר על סוגיית היושר.

כי רבים זוכרים את המשפט המפורסם שלו ש"למען א"י מותר לשקר".

אכן, הדברים נאמרו.

בתקופת המו"מ הקואליציוני על הקמת ממשלתו ב-1990.

הוא אמר זאת , כדי להצדיק תרגיל פוליטי די קונבנציונאלי, שעשה במהלך המשא ומתן הקואליציוני.

משהו שהיום קורה כל שתי דקות מעשה שגרה.

אבל רק אדם בעל יושרה קיצונית כמו שמיר, היה מסוגל להציג, בגילוי לב, תרגיל טקטי כשקר, באמירה גורפת כזו על אמת ושקר.

להחמיר עם עם עצמו כל כך.

הרי כל מי שהכיר אותו יודע, שמעטים הפוליטיקאים הישראליים שהיו ישרים כמותו.

ובעצם הימים האלה, שקשה להבחין בהם בין אמת ושקר, מנהיג ישר כשמיר מעורר געגוע עז.

 געגוע לפוליטיקה שמבוססת על אמונה אמתית בדרך, על יושרה, אמינות והגינות.

איזה מרחק, איזה פער תהומי בין דבריו הכנים של שמיר, לבין מנהיגים שאבדו את הבושה, ומטשטשים, כמעט מוחקים, את ההבדל בין אמת ושקר.

איזה הבדל בין מנהיג כשמיר, שתוכו כברו, שאצלו מילה הייתה מילה, לבין סוג הפוליטיקאים המפרים את הבטחות הבחירות שלהם בלי למצמץ, יום אחרי אחר שמונו לתפקידם הבכיר.

איזה שוני בין סוג המנהיגים כשמיר, שהאמונה בדרך וברעיון היא המצפן המנחה אותם והשלטון הוא רק אמצעי להגשמתם לבין סוג הפוליטיקאים שמדגמנים רעיונות וסלוגנים,  תופסים טרמפ על גל ציבורי פופולארי, בלי שום מחויבות להגשימם, אלא רק כסולם ציני ושקרי  להגיע באמצעותו לשלטון, לשררה.

סוג המנהיגות ששמיר ייצג, מעורר ערגה למנהיגות של אמת, של יושר, של פטריוטיות, של שירות בשורותיו של רעיון.

לא בשורותיה של שררה ריקה מתוכן שכל פעם מטעינים אותה בתוכן אופנתי חדש עם שיכחה כרונית למה שנאמר רק אתמול.

מדברים אתנו על פוליטיקה חדשה.

תנו לנו, תנו לנו קצת מהפוליטיקה הישנה הזאת, של  יצחק שמיר זכרו לברכה. הישן הזה יהיה מאוד חדשני, ומאוד מאוד נחוץ.

יהי זכרו ברוך.