יחימוביץ' בבלוג: מדינת קצה מוקפת אויבים זקוקה לחברת תעופה לאומית

25 ביולי, 2014

מתברר ש"שמיים פתוחים" יכולים להיות שמיים סגורים מאוד. הקשר בין בטחון המדינה ואזרחיה ובין אחריות ובעלות של המדינה על תשתיות אסטרטגיות תמיד מתבהר בעת מלחמה.

אלה גם רגעים שבהם נעשה מאוד ברור והגיוני למה לא טוב שהבעלות על השמיים, על הים, על מקורות האנרגיה, על בטחון המזון תופקד בידי מדינות זרות. גם כשהן מאוד נחמדות ואוהדות.

למשך 36 שעות הפסיקו חברות התעופה דלתא איירליינס ו-US איירליינס האמריקאיות את הטיסות לישראל וממנה.

הן עשו זאת עוד לפני שרשות התעופה האמריקאית הורתה להן לעשות כן, וכמו מגדל קלפים נעלמו אחריהן מהשמים בזה אחר זה עשרות קוי תעופה המקשרים בין ישראל ובין העולם החיצון. מצור.

בואו נודה שגם תייר סביר , בטח עם ילדים, מתקפל מכאן אחרי כמה עשרות רקטות מעל המלון שלו. זה פשוט מסוכן. החיים בארץ מסוכנים.

זה סיכון שאנחנו, הישראלים, לוקחים בכל בוקר מחדש. זה הבית שלנו, אנחנו קשורים למדינה, אוהבים אותה, ומחויבים אליה בטוב וברע.

התיירים עזבו וחברות התעופה נבהלו לא כי הם לא אוהבים אותנו ולא כי הם רוצים לפגוע בנו ולא כי הם בעד החמאס ולא כי הם רוצים לתקוע אלפי ישראלים נואשים בחו"ל. הסיכון, גם אם הוא מזערי, פשוט לא משתלם להם כלכלית. אין כאן סנטימנטים. שיקולים עסקיים. כסף.

זה גם השיקול היחידי של אל על אחרי שהופרטה. שורת הרווח. לכן היא הרשתה לעצמה לנצל את המצוקה שנוצרה ולהזניק את המחירים בצורה חזירית. למה לא, אם יש הזדמנות.

מדינת קצה מוקפת בחורשי רעתה צריכה חברת תעופה לאומית. כזו שבעת צרה תפעיל רכבת אווירית רציפה להעברת ציוד בטחוני, ותרופות, ואספקה חיונית. כזו שתוכל להביא בבטחה הביתה וממנו את אזרחיה. כזו שתפעל מתוך אתוס לאומי ואחריות,  ולא מתוך רצון למקסם רווחים.

זה לא עומד בסתירה לתחרות חופשית בין כל חברות התעופה. זאת "רק" תעודת ביטוח קיומית.

ומשנעשתה השגיאה, ואל על הופרטה, מניית הזהב של המדינה בה צריכה להיות ממומשת. מצד אחד פיצוי על המגבלות העצומות שיש לאל על בהיותה חברת תעופה ישראלית, מצד שני יעדים מאוד ברורים שהיא תיתבע לעמוד בהם בעת חירום. לעשוק את מי ששבוי בידה לא כלול ביעדים האלה.

ומשנעשתה השגיאה, גם לא מאוחר מדי להפיק ממנה לקחים. לא להפרטת פתחי היציאה והכניסה הימיים לישראל. לא להפקדת בטחון המזון שלנו בידי ממשלות זרות.

שוב ושוב אנחנו רואים איך כל הגופים החיוניים שמלמדים אותנו לשנוא אותם לטובת אלוהי ההפרטה, מתפקדים באופן מסור וטוטאלי בעת חירום, וגם להיפך.

במלחמת לבנון השניה סירבו צוותים זרים לעגון בנמל חיפה. עובדי התעשייה הצבאית, לעומת זאת, על הפנסיונרים שלה, עבדו בלי לישון, חלק לייד פסי היצור וחלק כמילואימניקים, מדריכים ומטמיעים את השימוש בציוד תוך כדי לחימה. עובדי חברת חשמל המושמצים מתקנים קווי מתח גבוה שנפגעו גם תחת אש. שום עובד קבלן בחברה מופרטת לא היה עושה זאת, ובצדק.

מה שאף פעם אני לא מצליחה להבין אצל מי שמתיימרים להיות פטריוטים גדולים, הוא הסתירה האידיאולוגית בין הלאומיות ואהבת הארץ ובין הנכונות למכור את המדינה ואת תשתיותיה בין אם ביוקר ובין אם בזיל הזול.

אובססיית ההפרטה, אגב, חובקת לצערי ימין ושמאל (אם כי נתניהו בהיותו שר אוצר הצעיד אותה לשיאים חסרי תקדים). לפעמים זו אמונה עיוורת וחסרת גבולות באלוהי השוק החופשי,  לפעמים זו סתם תאוות בצע.