19 שנים לרצח רבין

4 בנובמבר, 2014

שלי בבלוג: 19 שנים מלאו היום לרצח רבין. מי שביום הרצח היו תינוקות בני יומם, ומי שנולדו אחרי הרצח, כבר לא יודעים לענות מתוך שינה על השאלה "איפה היית כשרבין נרצח?"
אבל כל מי שעמד על דעתו זוכר. אני זוכרת שבקשו ממני לשדר מהעצרת, אבל לא הרגשתי טוב. הייתי בהריון מתקדם עם רמה בתי הקטנה ונשארתי בבית. היום היא בצבא.

מדהימה התחושה המשותפת לרבים שמצד אחד נצח חלף מאז, ומצד שני זה קרה לפני שניה אחת בדיוק.
אין לנו בעיות שכחה. זכרון הרצח חקוק בנו, באופן משמעותי, מכונן, טראומטי ובלתי נשכח – אבל גם מאוד אישי. או קבוצתי. כי אם יש משהו שעדיין למרבה הצער לא הצלחנו לעשות הוא לכונן לנו אתוס לאומי משותף סביב הרצח.

אבל יש דברים שאינם שנויים במחלוקת. ראש ממשלה בישראל נרצח בשל דעותיו. משום שהוציא לפועל מדיניות שהאמין בה ובגללה נבחר בבחירות דמוקרטיות להנהיג את המדינה.
הוא לא הפתיע את בוחריו. הוא עשה בדיוק מה שהבטיח. על כך נבחר. ועל כך נרצח. רצח פוליטי. רצח שמפורר את יסודות הדמוקרטיה.
וכדי לאחות באמת את פצעי הדמוקרטיה, יש דברים שחובה לזכור ולא לשכוח.

לזכור. לזכור את האלימות באוויר שגאתה כל הזמן, והיתה קשה וחדה, ופרצה מבלי משים כל גבול לגיטימי של מחלוקת פוליטית.
לזכור. את ארון המתים הידוע לשמצה.
את הדיון ה"הלכתי", כביכול, ההתפלפלות האם מותר או אסור לרצוח את ראש הממשלה.
לזכור את ההסתערות על רכבו בהפגנה פרועה ואלימה סביב משכן הכנסת.
לזכור את הלבשתו של ראש הממשלה שלנו, לוחם ומפקד מהולל בצה"ל במדי אס.אס ובכאפייה.
לזכור. את הפולסא דנורא, את גזרי דין המוות, את הפגנות ההסתה שהתירו דם ושפוליטיקאים השתתפו בהן.

אז לא ידענו לאיזה תהומות של קנאות ורצחנות פוליטיים אנו עלולים להידרדר, אבל היום אנחנו יודעים.
איך מחאה והתרסה וביקורת והפגנות קשות ככל שיהיו, וכאלה שהדמוקרטיה כן יכולה וצריכה וחייבת להכיל – נטענות בלגיטימציה לרצח.
זה קרה בין היתר כי הציבור הנורמטיבי לא היה שם.

אחרי הרצח עמדו מפגינים על המדרכה שמול בית המשפחה ברמת אביב כדי לחזק את לאה רבין.
באחת הפעמים יצאה אליהם ואמרה: "טוב שבאתם, חבל שלא באתם קודם."
זו לא היתה תלונה. זו הייתה תודה אמיתית, שזורה בתוכחה יבשה. והמשפט הפשוט הזה הוא הלקח העיקרי. אל תבואו אחר כך. בואו קודם.

אל תניחו לשגרת היומיום, לסלידה מהמתרחש, לעייפות ליאוש – להפוך אתכם לאזרחים בלתי פעילים.
אל תצביעו ואז תלכו לישון שינה פוליטית. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. היו אנשים ערכיים, פוליטיים, קוראי תיגר, יוזמים, משני מציאות. צאו לרחוב.
אל תפקירו אותו בידי שוליים קיצוניים. אלה שאז כבשו את הרחוב ואת האוויר, ולפרקים הם שבים ועושים זאת גם עכשיו.
הם עשו זאת בקלות כי הרחוב הפוליטי הופקר, ואסור שיופקר שוב. בשום עניין. האחריות הכוללת היא על המנהיגים, אבל גם לציבור יש אחריות.

יהי זכרו ברוך.