שלי בבלוג על המפגש המפתיע עם נינט טייב ועל חוק הטקסטיל הביטחוני

27 באוגוסט, 2015

שלי בבלוג: בתמונה נינט טייב ואני, בצילום של עידו איז'ק למגזין "את".
תיכף אספר איך זה קרה, וזו תהיה גם הזדמנות לסכם את המושב האחרון של הכנסת, שהסתיים בחקיקת חוק שלי שמציל את פרנסתם של אלפים, כי נינט, תיכף תשמעו איך, עזרה לי מאוד להעביר אותו.
לא מזמן התקשרו אלי, להפתעתי, מ"את" ולא, כמו שאני רגילה, מתוכניות פוליטיות וכלכליות. אנחנו עושים פרוייקט מיוחד עם נינט, אמרה לי עורכת המשנה ליאור יניב. היא מראיינת כמה אנשים שהיא אוהבת ומעריכה, ובקשה לראיין אותך.
הסכמתי מייד. אני אוהבת את נינט ועוקבת אחריה ממש מהתחלה, מהעונה הראשונה של "כוכב נולד", עם הקול המדהים והכריזמה הטבעית שלה. סיקרן אותי לראות אשה צעירה ומוכשרת להפליא נלחמת שלא להיות המאמי הלאומית שציפו ממנה שתהיה, עומדת על שלה ועובדת ביסודיות וברצינות.
נחרט בזכרוני ראיון מלפני שנים עם המשפחה שלה. המראיין דיבר על נינט כעל "סיפור סינדרלה".
אמא שלה, מרסל, התריסה בעדינות: "למה סיפור סינדרלה? היא היתה ילדה מטופחת שגדלה בבית מצוין וקיבלה הכל!" ובכך ניערה ברגע את תבניות החשיבה הסטריאוטיפיות על פריפריה ועל מזרחיות.
מעט אחר כך פוטרה מרסל טייב ממפעל פולגת בקרית גת. היא לא הייתה היחידה. המפעל נסגר, מאות רבות פוטרו.
פולגת לא באמת נסגר. קוי היצור פשוט הועברו לסין. הבעלים החדשים רוקנו את קופת המזומנים של המפעל, ניערו אותה היטב, התעשרו מהעסקה, ונפטרו מהפועלים.
זה קרה לעוד עשרות אלפי פועלות טקסטיל ברחבי הארץ, וזה אחד הסיפורים הטרגיים בתולדות המדינה. כשהן היו נערות, שיגרו אותן ללמוד תפירה בבתי ספר מקצועיים. לא שהן יכלו לבחור. בערי הפיתוח פשוט לא היו מגמות עיוניות עם בגרות. רתכות, מסגרות, תפירה – זה כן היה. הן פשוט הוסללו לשם.
ואז הן הלכו לעבוד במפעלי הטקסטיל, הרוויחו מעט, עבדו קשה, אבל כמו שנהוג לומר – לא התלוננו. עד שיום בהיר אחד התברר שיש פועלות שאפשר לעשוק יותר. בסין. אז למה לשלם שכר מינימום בישראל כשאפשר בקלות להיפטר מהעובדים ולשלם לשפחות בסין דולר או שניים ליום?
הכל יש בסיפור הזה, שאני עוסקת בו שנים: הסללה מובנית של מזרחיים למקצועות שבהם השכר זעום, היעדר מוחלט של שוויון הזדמנויות, התייחסות לבני אנוש כאל חומר שאפשר להשליך אותו כשזה כבר לא מתאים – לטובת מיקסום רווחים למעטים, רשלנות ואדישות בהיעדר כל נסיון של המדינה ליזום תעסוקה חלופית, ובכלל התנערות המדינה מכל אחריות. סוג של פוסט ציונות.
מידי פעם נהגתי לנסות לשכנע חברי דירקטוריונים במפעלי הטקסטיל האלה שיאמרו מילה. שימנעו פיטורים לא הכרחיים, שינסו לדחוק את הבעלים לפתרונות קצת יותר יצירתיים. נתקלתי בקיר אטום. גם את הציבור זה לא עניין. אחרי הכל זה קרה בחצר האחורית.
זאת הייתה הסיבה שחוקקתי בפעם הראשונה את חוק הטקסטיל הבטחוני. זה אמנם חוק חריג בהיקפו כחוק פרטי, משום שהוא מתווה מדיניות ממשלתית, אבל הוא גם מאוד פשוט: הוא מחייב את כוחות הבטחון לרכוש טקסטיל בישראל, גם אם במכרז ההצעה הישראלית יקרה ב-50% מההצעה הסינית או הטורקית, או מה שזה לא יהיה.
כי למה שהבת שלי, שעכשיו בקורס קצינים, תלבש מדים שיוצרו בסין ותישא על גבה תיק שיוצר בסין ותחבוש כומתה שיוצרה בסין? איך זה מסתדר בדיוק עם ערכי צה"ל, עם ערכים של ציונות, אחריות לאומית, סולידריות חברתית?
היה מאוד מאוד קשה להעביר את החוק. הוא נתקל בהתנגדות עזה של האוצר, למרות שעלה בקנה אחד עם כל הסכמי הסחר הבינלאומיים שמתירים במפורש לכוחות ביטחון של כל מדינה להעדיף רכש מקומי על פני יבוא. למרות שכל המדינות המערביות, ובראשן ארה"ב, מנצלות את זה עד תום את ההחרגה הזאת, ומחייבות את הצבא, את כוחות המשטרה, אפילו את משמר החופים – ברכש טקסטיל מקומי.
אבל אצלנו, אתם יודעים, הסגידה לכוחות השוק, גם כשזה מטומטם, גם כשלמדינה עולה הרבה יותר כסף לטפל במובטלים, גם כשזה מחולל עוני – גוברת על הכל.
בעיקר היה קשה עם החוק כי למפוטרים לא היו פנים ושם בעיני מקבלי ההחלטות. לא היו להם לוביסטים ולא היתה להם שום נגישות למי שקבעו את גורלם. גם את התקשורת הם לא עניינו.
אבל אז, בעודי נלחמת על החוק, אמא של נינט פוטרה גם היא. אחרי 30 שנה שעבדה במפעל, שבו גם הכירה את בעלה, יוסי, אבא של נינט.
העובדה שאמא של דמות כה אהודה ומוכרת היתה קורבן של גלי הפיטורים ההמוניים, נתנה למפוטרים פנים ושם. פנים ושם של אשה יפה וגלוית לב, שסיפרה בכאב איך מסרה את כל חייה למפעל. איך הייתה הולכת לעבוד גם כשנינט ואחיה היו חולים, משכיבה אותם לישון על משטחים במפעל וממשיכה לעבוד. "יום יום, 10 שעות, ימי שישי, רק לא להפסיד את מקום העבודה שלי", ספרה.
בזכות מרסל, זו היתה הפעם הראשונה שהתקשורת והפוליטיקאים התחילו לשים לב לפיגוע ההמוני הזה, והפסיקו להלל את הבעלים הגאונים שעשו אקזיטים מרהיבים. זה היה זרז מאוד משמעותי לקידום החוק שלי.
בסוף, אחרי הרבה מאוד מאבקים, בריתות עם ח"כים מכל קצווי הקשת הפוליטית, לחצים, ועיסקות חליפין של מאחורי הקלעים - החוק עבר לראשונה בשנת 2010. הוא חייב את צה"ל, המשטרה, והשב"כ – לרכוש טקסטיל בישראל.
זה אחד החוקים שלי שאני הכי גאה בהם. הוא מנע פיטורים של אלפים, עצר חלקית את המפולת, ואפילו יצר יותר מאלף מקומות עבודה חדשים.
הממשלה הסכימה לחוקק את החוק לארבע שנים בלבד. כשהן הסתיימו, חוקקתי אותו שוב, לשנתיים. וכעת, ממש לפני סיום המושב הזה, הצלחתי לחוקק אותו בפעם השלישית, הפעם לחמש שנים של שקט יחסי שיבטיח פרנסה ושינה טובה בלילה לעוד כמה אלפי עובדים.
החוק נכנס לספר החוקים ממש שבוע לפני שנינט ראיינה אותי. סיפרתי לה על זה, היא הופתעה ושמחה. היא מצדה סיפרה לי שכשהיא מתעקשת על משהו, החברים שלה מכנים אותה בצחוק שלי יחימוביץ'.
לא הופתעתי למצוא שמעבר לכשרונותיה הגלויים היא גם רבת קסם, חכמה, ערכית, יודעת מה היא רוצה.
היה כיף.
חלק מהשיחה שלנו מופיע כראיון בירחון "את"
והנה הלינק לראיון, כאן.