"הנשים הנרצחות - קורבנות טרור שעוברים עליו לסדר היום. קוראת למפכ"ל לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות"

30 בספטמבר, 2015

שלי התראיינה בתוכנית "עושים סדר" עם גל גבאי בטלוויזיה החינוכית, והתייחסה לגל רציחתן של נשים בישראל במסגרתו נרצחו שש נשים בששת השבועות האחרונים. מתוך דבריה:

"שלי: אני יכולה להבטיח לך שלו היה מדובר בנפגעות של פיגועי טרור כבר הייתה ישיבת חירום של הקבינט המדיני-ביטחוני, היו תוכניות פעולה והשרים היו מגיעים ללוויות של הקורבנות האלה – שהן קורבנות של טרור לכל דבר, אבל זו מסוג העבריינות המאוד קשה, שבצידה גם רצח, שאיכשהו עוברת לה לסדר היום.
גבאי: אז למה המערכת הממסדית, למה נבחרי הציבור, משטרת ישראל וגם אנחנו כחברה לא נזעקים? כי מה?
שלי: כי יש איזו תחושה מאוד מסולפת שזה קורה בתוך התא המשפחתי, שכאילו למדינה אין מה לעשות, אבל אנחנו לא איזו חברה שבטית-פרימיטיבית שבה מה שקורה בתוך התא המשפחתי הוא לא עניינו של המחוקק ולא עניינה של המדינה. אנחנו מדינה חוק. צריך לזכור עוד דבר – מאחורי כל אישה נרצחת יש 200 אלף נשים מוכות. בשנה, על פי ההערכה, יש 200 אלף נשים מוכות בישראל. קשר השתיקה כאן הוא גדול גם לפעמים מצד השנים עצמן. רוב הנשים שמוכות לא מתלוננות. במקום לפתוח את החלון ולצעוק החוצה 'מרביצים לי, תקראו למשטרה', הן סוגרות את החלון כדי שלא ישמעו את הצעקות של עצמן, וזה חוצה מעמדות. זה קורה אצל עשירות ועניות, מזרחיות ואשכנזיות, ערביות ויהודיות, חרדיות וחילוניות. להפך אפילו, ככל שיש תחושה של אישה שיש לה יותר מה להפסיד לכאורה מבחינת שמה הטוב, באופן מטורף –
גבאי: מעמדה, המיקום החברתי.
שלי: מעמדה, כך היא יותר מסתירה את זה, כך היא יותר מסתירה את המכות.
גבאי: כך הסוד יותר שמור.
שלי: ולכן כאן אני קוראת למפכ"ל המשטרה החדש לשים את זה פשוט בראש סדר העדיפויות. כמו שלמשטרה יש יעדים והיא מקדישה להם כוח אדם ואנרגיות ומייצרת תוכניות פעולה, כך גם עכשיו. הנה, יש לך משימה.
גבאי: לשנות את התיעדוף, זה מה שאת אומרת. במשטרת ישראל קוראים לזה תיעדוף. תראי, את בעיתונאית עסקת בזה, את עוסקת בזה כנבחרת ציבור. אני 25 שנה עיתונאית וב-25 השנה שאני עיתונאית אני עוסקת שנה אחר שנה בנושא הזה, אבל דבר לא משתנה.
שלי: אני חושבת שכן ירד מספר הנשים שנרצחות בשנה. פעם זה עמד על 25 נשים בשנה. היום אני חושבת שכבר פחות.
גבאי: 12. 12 מקרי רצח.
שלי: ואני חושבת שכבר פחות נשים חוטפות מכות מהבעלים שלהן. אני חושבת שזה כבר כן מוגדר ע"י החברה כסטיית חברתית, מאוד רחבת מימדים – אבל זה לא מדבר שמישהו יכול לחשוב בטעות שהוא לגיטימי. לכן יש שינוי. הוא מאוד איטי. יש לנו עוד כברת דרך עצומה לעשות.
אני רוצה לומר עוד דבר אחד. זה מסוג הדברים שאני לא רוצה רק לעורר את המשטרה ואת מפכ"ל המשטרה החדש. אני חייבת להגיד גם משהו לטובת המשטרה. נגמרו הימים שאישה באה ומספרת שהיא קורבן לאלימות וקוראים לזה 'סכסוך בתוך המשפחה'. המשטרה באמת מטפלת בזה יותר טוב מבעבר. בתי המשפט קצת פחות ערים לעניין ונותנים עונשים מאוד קלים, אבל מעבר לזה – זו אחת העבירות המעטות שבהן לציבור, כל מי שצופה בך, גל, יש מה לעשות. קודם כל, נשים שהן קורבן לאלימות – שישימו קץ למעגל הזה. זה לא יסתיים לעולם, זה לא מסתדר, אין פיוס. צריך לעצור את זה לפני שתהיה הסלמה.
גל: אבל מה זאת אומרת שאנחנו השכנים - ?
שלי: כן, השכנים. כן, כן. זה בדיוק מסוג העבירות הקשות, האלימות, שקורות ואנשים בסביבה יודעים. השכנים יודעים. השכנים שומעים צעדי ריצה וצעקות, מכות, דברים נופלים, אישה צועקת. לפעמים גם השכנים מעדיפים לסגור את החלון. לא לסגור את החלון. להזמין משטרה. גם אם זה כרוך באי נעימות כלפי השכנים, לתפוס אותה בחדר המדרגות ולשאול אותה אם אפשר לעשות לה, להגיד 'אני יודע', 'אני יודעת'. אני כשכנה עשיתי את זה לא פעם, לכן אני יודעת כמה הדבר הזה נפוץ וכמה כמעט כל מי שעכשיו מסתכל עלינו מכיר לפחות אישה אחת מוכה. אז לא לעמוד מנגד. להציל חיי אדם. כאן לחברה, ליחידים, יש תפקיד מאוד משמעותי."