תועבה מוסרית בתוכינו

3 בנובמבר, 2015

שלי בבלוג: תועבה מוסרית בתוכנו. "ארבעים חמישים איש דהרו לעשות לינץ' במחבל שדקר את סבתא שלי. אבל אף אחד לא ניגש לעזור לה כששכבה פצועה ודקורה בגב. בחור אחד אפילו דילג מעליה בריצה. זה היה נורא לצפות בסרט האבטחה. לא היינו מסוגלים לראות את זה שוב".
כך סיפרה הבוקר לאפי טריגר בגל"צ שגית אייזנקוט, נכדתה של רחל בת ה – 80 שמחבל דקר אותה באכזריות בגבה.
אחריה התראיינה בעלת החנות שאליה נמלט המחבל. גם היא סיפרה שהייתה מבועתת מההמון שהיכה במחבל והשליך עליו באקסטזה חפצים כבדים, ושפחדה שתירצח בידי מבצעי הלינץ' יותר משפחדה מהמחבל.
ועוד אחד שרץ נלהב לבצע לינץ' במחבל, אבל בדרך חשב ההמון שהוא-הוא המחבל וכמעט הרג אותו.
ועוד מעשה כזה ועוד אחד. לא כולם מדווחים, לפעמים אנחנו קוראים ברשתות החברתיות תיעוד מזועזע של מי שצפו בזה קורה, לפעמים אפילו זה לא.
אוי לנו אם זו תהיה שגרת חיינו.
לפעמים זה מחבל ולפעמים אדם תמים וחף מפשע ששוכב בתוך שלולית של דם ונופח את נשמתו ביסורים. עוד בעיטה, עוד יריה, עוד חפץ מוטח בראשו.
כמו הפטום זהרום מאריתראה, בן 29 במותו על לא עוול בכפו בתחנה המרכזית בבאר שבע.
אין גבול לזוועה של אדם חף מפשע מוטל על הארץ ירוי והמון צמא דם עושה בו לינץ'.
זו התבהמות מוסרית, שפל אנושי, וחולי של חברה.
אבל לא רק כשמדובר בחפים מפשע.
גם לינץ' ברוצח רשע ומרושע כשהוא כבר חסר אונים – זו שיפלות מוסרית מאין כמותה.
פחדנות ועליבות אכזרית שאין קשר ולו קל שבקלים בינה ובין מעשה גבורה של השתלטות על מחבל או פגיעה בו כדי להציל את חייך ואת חייהם של אחרים.
פעם, נהגתי לכתוב "מתנהגים כמו חיות". אבל העירו לי ובצדק שזה עלבון לחיות, ושזו אינה התנהגות מקובלת אצל בעלי חיים.
עם האיומים הבטחוניים, קשים ככל שיהיו, נתמודד ביחד. ידענו מלחמות עקובות מדם, ויכולנו לאויבים קשים. אנחנו מדינה מאוד חזקה.
אבל עם התפרקות מוסרית כזאת של החברה שלנו אנחנו נרקב.
כשבני אדם מפסיקים לראות בזולת בן אדם, הם יכולים לעשות לו הכל, ואז הם עצמם מפסיקים להיות בני אדם.
והערה קטנה: היו הרבה תמונות שיכולתי להעלות עם הפוסט הזה, אבל יש לי תחושה שצילומי הסנאף האלה הם חלק מהלינץ' עצמו.