שלי על פרשת סילבן שלום: "אחרי הציוץ של אשתו של שלום, הבנתי שהמתלוננות צריכות חיזוק מנשים כמוני שיכולות לתת להן עוצמה"

21 בדצמבר, 2015

שלי התראיינה בתוכנית "הערב" עם שרון כידון ושי גולדן בערוץ 2, והתייחסה לפרשת סילבן שלום עוד בטרם הודיע כי בכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים בשל ההאשמות בהטרדה מינית. מתוך דבריה:

"גולדן: סילבן שלום הוא ידיד ותיק שלך, ולמרות זאת את מפרסמת פוסט מאוד ברור בפייסבוק.
שלי: לא רק אתמול בפוסט, גם התבטאתי על זה במהלך השבוע ואני מודה שעשיתי את זה, בטח בפעמים הראשונות, במבוכה, באי נוחות מאוד גדולה וגם בעצב לא קטן. היום אני בת 55. אני מכירה את סילבן מאז שאני בת 21. למדנו יחד באוניברסיטת בן גוריון. אני גם הפכתי לימים להיות באר-שבעית למשך כמה שנים טובות, הכרתי היטב את משפחתו הבאר-שבעית, חברה שלי התחתנה עם בן דוד שלו ושמרנו על יחסים תקינים לאורך כל השנים. אני גם חושבת שהוא פוליטיקאים מאוד משמעותי. אפילו התייעצתי איתו לא פעם. אין ספק שלא היה לי פשוט בכלל.
גולדן: את קוראת לו להשעות את עצמו בעצם. מישהו צריך לעשות איפכא מסתברא על העניין הזה, ולהגיד אוקיי – יש לנו עשר נשים שבאות ומספרות את הסיפור שלהן ועדיין אף תלונה לא הוגשה. אולי אנחנו ממהרים מידי לחרוץ את דינו של האיש הזה? אולי אנחנו צריכים לתת לבדיקה משטרתית להתנהל ואז לקבל החלטות?
שלי: אני חושבת שהשעיה היא המינימום הנדרש כאן. אחרי שאמרתי כמה היה לי קשה לצאת עם העניין הזה, אני אגיד מה הכריע את הכף. הכריע את הכף שהמחויבות שלי כשליחת ציבור אל הנפגעות היא המחויבות הראשונית שלי. כאילו באופן טבעי אנחנו תמיד מזדהים יותר עם הכאב ועם הסבל של מי שהוא במילייה שלנו. אנחנו רואים אותו סובל ואנחנו מכירים את המשפחה שלו. זה דבר שהוא אנושי, אבל בסוף המחויבות שלנו היא לאלה שאין להן פנים ושמות, שקוראים להן באותיות, שפוחדות לבוא ולהתלונן. באופן ספציפי, אחרי שראיתי את הציוץ של אשתו של סילבן שהיה בו איום מאוד מפורש נגד מתלוננות, הבנתי שהן חייבות את הקונטרה. הן חייבות חיזוק מנשים כמוני, שיכולות לתת להן עוצמה ולשדר להן שלא לפחד. אחת המשימות כאן – אותה אומר למה הן לא מתלוננות במשטרה – הנה, למשל, יש לך דוגמה לצבת הזאת של השיימינג הציבורי שהן יחטפו.
כידון: אבל השאלה הציבורית. אין תהליך מסודר של העניין. זאת אומרת, אם אין מתלוננת רשמית – מה אפשר לעשות?
שלי: אנחנו מדברים על סוג של עבריינות שהיא לא קלאסית.
גולדן: לכאורה, כמובן.
שלי: לכאורה, אם כי אני חייבת לומר שלא הייתי מגיעה לכאן ולא הייתי מעלה את הפוסט אלמלא הייתי מאמינה למתלוננות, אלמלא שוחחתי עם כמה ואלמלא בדקתי את הנושא. חשוב לי בכל זאת להסביר, זו לא עבירה רגילה שבה הכל ברור. זאת עבירה שהקורבן, מטבע הדברים, הוא מתבייש. זה הדבר המטורף כאן. הבן אדם שנעשתה לו ההשפלה, בנפשו ובגופו, הוא נשאר מבויש, ואילו זה שעולל את זה הוא בכלל במקום אחר, מוגן לחלוטין. לכן כאן נדרשת באמת העצמה מצד האנשים, כמוני וגם כמוכם, כתקשורת, צריך לומר, וזה לא תחליף לבית משפט. זה לא תחליף לבית משפט כי המשטרה צריכה לחקור והיועץ המשפטי צריך לומר את דברו.
גולדן: אולי משהו בשיטה הזאת לא עובד? אולי אתם בבית המחוקקים צריכים לשנות את השיטה?
שלי: קודם כל, אנחנו כולנו צריכים להצדיע היום – הרבה פעמים שוכחים מי חוקק חוקים – ליעל דיין, שבהיותה חברת כנסת הובילה את החוק למניעת הטרדה מינית. חוק חשוב, מהפכני.
כידון: ב-1998, חוק לא כזה ותיק.
שלי: כן, הוא לא כזה ותיק, אבל זו בדיוק דוגמה לאיך חקיקה גם משפיעה על נורמות והם משפיעים אחת על השנייה. השאלה שלך מאוד במקומה, גם אני מהרהרת על זה בימים האחרונים, והשאלה הזאת היא תוצאה של התהליך המבורך שעברנו, שנשים לא מתביישות ובאות ומתלוננות. זה המלא של הכוס. יכול להיות באמת שצריך כאן שידוד מערכות ולחשוב איך המערכת נותנת מעטפת מאוד גדולה לנשים ששמות נפשן בכפן ועושות את הצעד האמיץ הזה."