שלי על רווחי הבנקים: "למה שהציבור לא יקבל משהו מזה? איפה המפקח על הבנקים?"

29 בפברואר, 2016

הבלוג שלי: כמה מרוויחים הבנקים בחמש הדקות שאתם קוראים את הסטטוס הזה? וכמה אתם מפסידים לבנקים בדקות האלה? לא תאמינו.
היום מתברר שרווחי הבנקים זינקו ב 2015 ב – 33%, וטיפסו לסכום הדמיוני של 8.2 מליארד.
בכל שעה הבנקים מרוויחים 936,000 שקלים.
תבינו, בחמש הדקות שאתם קוראים את הסטטוס הזה, הבנקים מרוויחים 78,000 שקלים, ובאותו זמן גובים מכם עמלות וריביות של 140,791 שקלים.
ככה זה כשאתם מקבלים אפס ריבית על פקדונות, ומשלמים סכומי עתק על אוברדראפט.
בעצם, אם עסק רגיל משגשג ככל שאתם משגשגים, כי יש לכם יותר כסף להוציא, אצל הבנקים זה הפוך: ככל שקשה לכם יותר, ככל שהשכר שלכם נשחק, ואתם גולשים לאוברדראפט או להלוואות או גם וגם – ככה הבנקים מרוויחים יותר.
ושכר המנכ"לים, אוי שכר המנכ"לים. אצלם השמים הם הגבול. עשויים מכסף, האנשים האלה. לא בשר ודם.
קבלו בחודשי, לא בשנתי, שתוכלו להשוות לשלכם:
ציון קינן, מנכ"ל הפועלים הרוויח 658 אלף ₪ לחודש (ירד קצת בשכר, המסכן).
אבל שיאנית המערכת היא חברתו לדואופול הבנקים, מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח, ששכרה כמעט הוכפל והוא עומד כעת על 677 אלף שקלים בחודש.
פי 144 משכר המינימום.
למה?
למה מנכ"לית בבנק שאין בו אפילו גרעין שליטה, וכל כולו בידי הציבור, צריכה לגבות מהציבור שכר כזה (כן כן, אלה אתם שמשלמים את שכרה).
איזה צידוק מוסרי או כלכלי יש לשכר כזה?
למה שאתם לא תקבלו משהו מזה, בצורת ריבית זעומה על יתרה, טיפה פחות עמלות? קצת קצת פחות ריבית על חוב?
איפה הפיקוח על הבנקים?
ואיך זה יכול להיות שבזמן שאתם חרקתם שיניים, ואתכם מתחשבנים על כל שקל, הפסידו הפועלים ולאומי על אליעזר פישמן - כמו שהפסידו מכל העסקים הקטנים בעשור?
למרות שהם ידעו שהאשראי העסקי מסוכן יותר מאשראי לעסקים קטנים ומשקי בית - הם המשיכו לתת לו יחס נדיב ומתחשב, שאתם בחיים לא הייתם מקבלים.
ממש שידור חוזר של מה שקרה לרקפת רוסק עמינח עם נוחי דנקנר, כאן שניהם בתמונה המפורסמת של מוטי קמחי, כשברקע חובות העתק שלו לבנק.
הבנקים מעלים ישירות את יוקר המחיה שלכם באמצעות העמלות והריביות הגבוהות.
הם מקצים לעסקים של בעלי השליטה הגדולים אשראי רב בקלות, בריבית נמוכה, ועם מעט ערבויות, על חשבון העסקים הקטנים והבינוניים
הם משתמשים בכוח שלהם להטות את המערכת הרגולטורית והפוליטית לטובתם, והופכים להיות מעל החוק, גדולים מכדי ליפול, עלק.
הסימבול הקטן של הכוח הזה קרה בטקס סיום טירונות בחיל מודיעין לפני חודש.
מפקד הבסיס פתח בברכה: "שלום לחיילים, להורים ולרקפת רוסק-עמינח."
אני בטוחה שהיא לא בקשה את זה, אני גם בטוחה שהבת שלה התפדחה ברמות. הילדים שלי היו הורגים אותי על דבר כזה.
אבל הפניה המיוחדת הזאת של המפקד (שהתנצל אחר כך), מעידה על הכבוד העצום, המופרז, הכנוע שרוחשים אצלנו לכסף. במקום לתהות על האופן הכל כך מקומם ומטורלל שבו הוא מחולק.