לרגל יום השואה, שלי משתפת את הגולשים בסיפורה של אמה

4 במאי, 2016

שלי בבלוג: יום השואה, הסיפור של אמא שלי.
אמא שלי מספרת ובוכה, בכתבה הזאת של בועז שפירא, שצולמה ושודרה אתמול בערוץ הראשון.
בוכה הילדה שהיא היתה. לא האמא, הסבתא, האשה הפעלתנית שהיא היום, המורה שלימדה עברית אלפי עולים חדשים מכל קצוות העולם.
בוכה הילדה. הילדה שאמא שלה, סבתא שלי, אוספת לצרור את תכשיטי המשפחה, ממלטת אותה דרך תעלות הביוב אל מחוץ לגטו ורשה, מפקידה אותה תמורת כל רכוש המשפחה בידי משפחה נוצרית, וחוזרת לגטו, מפוכחת ואמיצה, למות עם יתר בני המשפחה.
בוכה הילדה ששתקה בפחד, מצונפת, שנים, במחבוא שבו הוחזקה – מאחורי ארון, כמו חיה בכלוב. ילדה שהוטלו עליה שתי משימות: לחיות, ולזכור.
ילדה שמעולם לא היתה לה ילדות, ובתום האין-ילדות, גילתה שההבטחה של אמה, סבתא שלי, לבוא ולקחת אותה כשהמלחמה תיגמר, הופרה.
כל בני משפחתה, עד האחרון, הובלו ברכבות לתאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נטבחו בשיטתיות יחד עם יותר משמונה מאות ושמונים אלף יהודים נוספים.
הנס של שני הורי, כל אחד מהם וסיפור הזוועה שלו, ושל עוד רבים כמוהם, הוא התקומה, במובנה הפשוט.
בצל אובדן נוראי ואכזרי, טבח רעב ואימה, ובבדידות גדולה – הם קמו מהאפר, עלו ארצה, הכירו, התחתנו, הולידו ילדים, הקימו משפחה. לימדו, בנו, העמידו שבט חדש במקום זה שנכחד. חיים חדשים. שמחות. תקוות.
היו שנים שאני ובני גילי התעסקנו המון בעצמנו ובבעיות שלנו כדור שני לניצולים. והיו לא מעט בעיות כאלה. עם השנים מאסתי בעיסוק המתפנק הזה. הכל נראה קלי קלות ומלא כוח ואופטימיות לעומת מה שהם עברו.
עם כל הכבוד לנו, הסיפור הוא שלהם. חלון ההזדמנויות לשמוע אותו ממש מפיהם נסגר והולך. אל תחמיצו אותו, חפשו אותם היום, הקשיבו, תעדו.
וזה הסיפור של אמא שלי חנה יחימוביץ'. או ליתר דיוק, חלקיק ממנו: