שלי בטקס יום הזיכרון: "מוטל עלינו לעשות שהמדינה תהיה ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה"

11 במאי, 2016

שלי נשאה דברים בטקס לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בבית העלמין הצבאי בכפר סבא והניחה זר מטעם מדינת ישראל. לצפייה בדבריה המלאים:

תוכן הנאום המלא:

אמהות ואבות, בנות ובני זוג, בנות ובנים, סבים וסבתות, אחים ואחיות, קרובים וחבריהם של הנופלים וכל מי שבאו לכאן לזכור.
אנחנו מתכנסים כאן כעת בבתי העלמין בכל רחבי הארץ בלב כבד ודואב כדי לחלוק יחד אתכם את כאב האובדן של יקיריכם ואהוביכם שנפלו במערכות ישראל למען הגנת המדינה. זה צער לאומי וקולקטיבי, אבל לעולם, לעולם, הוא לא ישווה ליגון הפרטי שלכם, הקרובים אליהם ביותר. אל מול האובדן שלכם, אין לנו אלא להרכין ראש בהכנעה בניסיון, שעם כל רצוננו לא באמת יכול להצליח, לחלוק אתכם במשהו את כאבכם, את הצער שאתם נושאים לכל מקום, בכל רגע, 365 ימים בשנה, את כאבו של הלב שנשבר לנצח.
השבוע כתבה דליה יאירי, אלמנתו של מפקד סיירת מטכ"ל עוזי יאירי זכרו לברכה: "לצערנו, משפחת השכול גדולה מאוד וימיה כימי המאבק על המדינה. היא אינה משפחה אחת. היא מכילה רבבות משפחות קטועות ענף או גזע. השכול המאגד אותן אינו צובע את כולן בצבע אחיד." כך גם הנופלים. כל אחד יחיד ומיוחד. מאז 1936, כשהפרדסים כאן בכפר סבא השתרעו עד האופק, נטמנו במקום היפה הזה 200 חללים. הם נולדו וגדלו בכפר סבא ומסביב לה, וכל אחד מהם הוא מסכת שלמה של אהבה וחלומות ותקוות ותוכניות שנקטעו ביום אחד נורא.
בימים האחרונים קראתי את סיפוריהם של הנופלים כאן. כל אחד ואחת מהם עולם סוער ומלא, מעורר השתאות וכל כך צעירים. הנה שלושה. יוּבִי. לא מזמן נפגשתי עם חניכים בבית המדרש לנוער בבית שמש לזכרו של סמל ראשון יובל (יובי) דגן זכרו לברכה הטמון כאן. יובי, בן 22, נפל בקרב בסג'עייה ב"צוק איתן". מה אברך לו, במה יבורך? שואלים על נער כזה, שבורך בהכל. ישר הוא פורט על גיטרה, לומד וכותב שירים, מטייל ורוחץ במעיינות, צולל ודג בים, ספורטאי, מחנך, מתנדב, מבשל, ממסגר, מנגן. קרן אור אופטימית להוריו, לאחיו, לחברתו, לחבריו, לפקודיו.
מֶנָש. רב סמל מנשה חבה, שנפל בקרב בג'נין ב"חומת מגן". במילואים הראשונים שנקרא אליהם אחרי שהשתחרר, והוא בן 22. הוא קיבל את צל"ש אלוף הפיקוד על הלחימה, על חירוף הנפש, על המסירות לחבריו הפצועים שעליהם חיפה בעקשנות בקרב העקוב מדם. הותיר הורים, אחיות, אח. תלמיד מצטיין, חייל מצטיין, מפקד אהוב. "היית צנוע, ביישן וחביב ולכל אדם היית סבלני ואדיב. לא היו לך שום תלונות, ולמרות ביישנותך הצלחת עם הבנות", כתבה עליו דודתו. ומה נאמר על הדברים הפשוטים האלה, קורעי הלב?
שנים רבות לפניהם נטמנה כאן במלחמת העצמאות טוראית בת-שבע אלטשולר בת ה-18. מרדנית ודעתנית. הוריה תמכו בהגנה, היא הלכה ללח"י. חובשת קרבית שהשתתפה בקרבות בלוד וביהודיה וטיפלה בפצועים תחת אש. פגז חדר אל הזחל"מ שהייתה בו ושם קץ לחייה הצעירים. שורות מספר שיריה "יום ירוק" שפורסם אחרי שנפלה חקוקות כאן על מצבת קברה.
כך בזה אחר זה כולם אופטימיים, אמיצים, מוכשרים, חולמי חלומות. כל מערכה ממערכות ישראל גבתה כאן מחיר כבד. השנה האחרונה הייתה שקטה. מאז יום הזיכרון הקודם לחללי מערכות ישראל, בעצם מאז "צוק איתן" עת נתמנו כאן יובי והדר גולדין זכרו לברכה, לא נטמנו כאן עוד אנשים צעירים. כמה אנחנו מייחלים ומתפללים שכך זה ימשך. שעצי האורן והברוש לא יקלטו אליהם עוד זעקות בכי של מי שנפרדים כאן לתמיד מיקיריהם. שעל השבילים לא ישמעו פסיעות של מי שמלווים את הנופלים בדרכם האחרונה.
בזמן האחרון, כמו בכל דור ודור, המבוגרים מקוננים על הצעירים של היום, כאילו זה דור שלא לוקח אחריות, כאילו זה דור שלא אוהב לעבוד, כאילו זה דור לא ערכי. זה כל כך רחוק מהמציאות. מי כמוכם יודע. מספיק להסתכל על קורות חייהם הקצרים והיפים של מי שנטמנו כאן במערכות האחרונות. צעירים נפלאים, ערכיים, חכמים, אכפתיים, מחויבים, מוסריים, מתנדבים, מחנכים. בחייהם ובמותם לימדו אותנו מהי ערבות הדדית, מהי אחריות, מהו אומץ לב, מהי חברות.
אביה של לוחמת מג"ב הדר כהן, שנפלה בעת מילוי תפקידה בעת שנלחמה במחבלים והצילה את חיי חברתה, אמר אתמול: "השעון שהיה אצלי בפיגוע קבוע אצלי ביד, ואני תמיד מסתכל ואומר 'הזמן לא עוצר'". ואכן העולם, למרבה התדהמה, לא עומד מלכת. הדקות נוקפות, הערב יורד, השמש זורחת בכל בוקר, החיטה צומחת שוב והילדים משחקים בגנים. זה שהחיים מסביב חוזרים לשגרה זה לפעמים מקומם ולא מובן. את השגרה הזאת אנחנו חבים להם ולכם. למענם מוטל עלינו לעשות כמיטב יכולתנו שהמדינה שלנו תהא ראויה לאלה שמסרו את חייהם למענה. ועל כך אמר יורם קניוק שלחם בתש"ח: "הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים שרוחם מהלכת עלינו היום, האלמונים והאחרים, הוא לעמוד ענווים מולם ולאמר שקולם הביישני, המוקיע באילמותו, נשמע היטב מקצה הארץ ועד קציה, שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר".
מי יתן ולא תדעו עוד צער וכאב. יהי זכרם ברוך.