שלי בבלוג לראש הממשלה: "אתה ראש ממשלה שמפרק את המדינה ואת החברה, ולכן אסור שתיבחר שוב"

17 ביוני, 2016

שלי בבלוג: לא ראש הממשלה, זה לא עוד "ניגוח" "פוליטי". זו מדינה שקמה לגונן על עצמה מפניך.
לא סתם הדברים הנוקבים של בוגי יעלון, וגם של ברק, רמטכ"לים ושרי בטחון, מתגלגלים כמו רעם חזק ומרעידים את אמות הסיפים.
לא סתם אתה, בקולך ובפניך, ולא באמצעות משרתיך המרובים, נזעק ונחרד להתגונן מפניהם, נאבק, בפנים חיוורים ובלא הצלחה, להקטין ולבטל אותם.
כי האמת היא חדה וקשה וחסרת תקדים. אתה ראש ממשלה שמפרק את המדינה, את הממלכה, את החברה.
הכאב הגובר הוא לא שפעת קלה. הוא פשוט מעיד על כך שמישהו מכה אותנו עד זוב דם. קוראים לו בניימין נתניהו.
זו צפירת אזעקה שמתגברת והולכת ומסמנת שכולנו תחת מתקפה.
מה שקורה כאן בחודשים האחרונים לא קשור לעימות פוליטי ואפילו לא לעימות האידיאולוגי של ימין-שמאל. בשני המחנות, לפחות בליבה השפויה שלהם, גוברים המחנק, הדאגה, המצוקה.
זה הרבה יותר חמור ממה שהורגלנו.
זו המדינה שמותקפת על ידי מי שעומד בראשה. אלה שאריות הקונצנזוס והאתוס שסביבו נבנים החיים שלנו בעמל רב שמתאדים ומתפוררים בניצוחו.
זה הצבא שלנו שמפקדיו, לכל אורך שרשרת הפיקוד, מופקרים, מותקפים ומושפלים. כי ראש הממשלה בועט בהם בקלות ראש מזעזעת לטובת חייל פורע חוק ופנאטי. לעזאזל הבטחון, לעזאזל צה"ל, לעזאזל החוק. הלאה המדינה, יחי הטרנד הויראלי ברשת.
זו ההסתה המופרעת הזאת, שאין לה גבולות, נגד ציבורים שלמים – על כלום. על המצאה. ראש ממשלה שקורא כמה פוסטים ברשת ובלי לברר עם משטרת ישראל מחליט על אונס לאומני דמיוני ומשתמש בו להסית נגד יריבים פוליטיים, נגד ערבים, נגד התקשורת.
אלה חבריו בעלי ההון שהוא מגיש להם כשי, מסיבות מסתוריות, את אוצרות המדינה. כאילו המדינה ואוצרותיה הם רכושו הפרטי. תוך תרמיות, סילופים, ורמיסת כל מסלול הגיוני, מוסרי או חוקי.
אלה פרקליטיו שלו שרומסים שופטת בישראל בפריים טיים הטלוויזיוני כדי להציל את עורו משלל פרשיות החמדנות והממון שלו. זה שלטון החוק שהיה למרמס.
זו ההשתלטות חסרת התקדים וחסרת הבושה על כל כלי תקשורת אפשרי, ממלכתי ומסחרי כאחד.
זה היעדר כל נתיב של חזון, של תקווה, של פתרון. זו ההשתכשכות הצינית והמכוונת בפחד, ביאוש, בשנאה.
וגם, ואני אומרת זאת בצער ובכאב, אלה רפיסותן וחידלונן של מפלגות האופוזיציה הראשיות, שעסוקות בחיקוי שלו, באימוץ הרטוריקה שלו, בהתבטלות מוחלטת מפניו ומפני כל מה שהוא מייצג.
זה לא ויכוח פוליטי. זה גם לא ויכוח אידיאולוגי.
ויכוחים פוליטיים ואידיאולוגיים הם טובים וראויים. אפשר לקיים אותם גם ביצריות, גם במלים קשות. הם נחוצים כאוויר לנשימה בדמוקרטיה.
אלא שזה הרבה יותר חמור מזה. זו הממלכתיות עצמה שעולה באש. זו השמדת מבני היסוד וערכי היסוד שמאפשרים בכלל לויכוח כזה להתקיים. זאת שריפת האדנים של הדמוקרטיה.
זאת הליבה של חיינו כאן שתחת ידיו מתפוררת לנגד עינינו, ומותירה שלד שברירי וגרום. וזו הסיבה שאסור שנתניהו יבחר שוב לראשות הממשלה.