שלי על ועידת המפלגה: "בזמן שאנחנו מטיפים מוסר לנתניהו על הפגיעה בדמוקרטיה, אנחנו לא יכולים בתוך ביתנו לעשות ממנה מרמס"

31 ביולי, 2016
האזינו:

שלי התראיינה בתכנית "חמש בערב" עם אריה אלדד ובן כספית, והתייחסה לוועידת מפלגת העבודה שתתקיים הערב בו יבקש יו"ר מפלגת העבודה מצירי המפלגה להאריך את כהונתו בלמעלה משנה, וכן לפרוטוקולי ישיבת הממשלה הבוקר בהם עולה כי ביקשו ראש הממשלה והשרים לחזק את שליטתם בתקשורת.

מתוך דבריה בעניין ועידת מפלגת העבודה:

"אלדד: יכול להיות שהצעת היו"ר תתקבל מחוסר עניין לציבור?
שלי: אתה יודע מה, אריה, מה שאתה אומר זה בדיוק הדבר שמדכדך אותי, מקומם אותי ומרגיז אותי.
כספית: בשביל זה יש לנו את אריה.
שלי: נכון. ואריה צודק, כי במקום שבו האופוזיציה והעומד בראשה הפכו בלתי רלוונטיים כאופוזיציה ואיבדו את אמון הציבור בגלל הזחילה הממארת הזו לממשלת נתניהו עם הפיאסקו בסופה כשנתניהו גם השליך אותנו ככלי שאין בו חפץ והעדיף את ליברמן על פנינו – בעיצומם של הדברים האלה, מה עושה מפלגה חפצת חיים? קודם כל מקיימת את החוקה שלה, כי ככה זה בדמוקרטיה. מה שהרצוג עושה עכשיו זה כאילו שבנימין נתניהו 'תשמעו, אין עניין בציבור עכשיו לבחירות, לא רוצים, הכנסת, שזה הגוף הנבחר, אתם תאריכו לי את הקדנציה בעוד שלוש-ארבע שנים'. זה בדיוק מה שקורה היום. ואנחנו, שמטיפים מוסר לנתניהו על פגיעה בדמוקרטיה, אנחנו לא יכולים בתוך ביתנו שלנו לעשות ממנה מרמס. הכל בתוך בדיוק אותה אווירה שאתם מתארים, של חוסר רלוונטיות. אני רוצה להגיד לכם משהו בגילוי לב. אני לא יודע אם הדחייה או אי-הדחייה זה טוב או רע לי פוליטית. באמת, אני לא יודעת. אני יודעת ששום אדם הגון לא יכול לתמוך בהצעה הזו, ולו רק כדי שמפלגת העבודה תשאיר מאחוריה את הקרבות המדממים והמיותרים האלה, תבחר יושב ראש או יושבת ראש ותצא לדרך, זה הכל, כדי לעשות את מה שהיא צריכה לעשות – להיות אלטרנטיבה אידאולוגית, פוליטית וציבורית לנתניהו.
כספית: אומרים מהצד השני שהוועידה היא סוברנית וגם בתקופת פרס דחו את הפריימריז. שבמצבכם, להיכנס לפריימריז יגרום נזק סופני למפלגה.
שלי: תקשיב, בן, זה פחות לא נכון. שום יו"ר מפלגה – חזק, חלש, מוצלח, לא מוצלח, פופולרי, לא פופולרי – לא העז לעשות את הדבר הזה. לא רבין ז"ל, לא פרס, לא פואד, לא ברק, לא עמיר, בוודאי שלא אני. איש מעולם לא העז להאריך לעצמו קדנציה בגוף שלא מוסמך לכך. גוף מאוד חשוב, יש בו אנשים טובים, תורמים מזמנם החופשי, אכפת להם – אבל הם לא הוסמכו לזה. זה פשוט כמו להפקיע מהציבור את הזכות לבחור בבחירות לכנסת. כך זה להפקיע מ-60 אלף חברי מפלגת העבודה את הזכות שלהם לבחור יו"ר ולכן הם חברים. זו אחת הזכויות המעטות שיש להם, לבחור לעצמם יו"ר. היום מתכוון הרצוג להפקיע את הזכות, ובשיא החולשה של המפלגה. באמת, בשיא החולשה. זה דבר שאין שום דרך לתמוך בו אלא אם יש לך אינטרס אישי מאוד מובהק, ולכן בלית ברירה אני חייבת להתנגד לדבר הזה.
אלדד: בחושייך הפוליטיים המחודדים, את רוצה להמר?
שלי: לא, אני לא רוצה להמר. שוב אמרתי שהכריכה הזו ביחד של המון רצונות של אנשים שהם צירי ועידה ביחד עם האינטרס האישי שלו, אין ספק שהיא משפרת את מצבו.
כספית: וגם יו"ר ההסתדרות ניסנקורן שעובד איתו, שגם שם יש אינטרסים.
שלי: נכון. יש כאן חבירת אינטרסים."

בעניין פרוטוקולי ישיבת הממשלה הוסיפה:
"שלי: לגופו של עניין, אני התנגדתי לסגירת רשות השידור. אמרתי שוב ושוב שקל להרוס וקשה לבנות. היה לי ברור שלא יקום גוף חדש אלא אם תהיה לנתניהו שליטה מוחלטת בו, וזה בדיוק מה שקורה. אחרי שהתאגיד קרם עור וגידים ומתברר, מה לעשות, שהייתה תאונה, יש פה עיתונאים והם רוצים לעשות עבודה עיתונאית – אז היציר החדש, יציר כפיו של נתניהו שהוא דחף אליו, כבר לא מוצא חן בעיניו, אז הוא חוזר לרשות השידור שכבר רוסקה ומרוקנת מתוכן. זה להרוג שתי ציפורים במכה אחת במובן הנורא של המילה.
אבל תשמעו, מעבר לסוגיה של התאגיד, אני הסתכלתי בפרוטוקולים האלה שיצאו מישיבת הממשלה ולא האמנתי למראה עיני. יושבת ממשלה כמו איזה פוליטביורו, מחליטה איזה עיתונאי הוא רע ואיזה עיתונאי הוא טוב, לפי זה איזה כלי תקשורת כדאי לסגור ואסור לסגור. זה שילוב של בולשביזם ופאשיזם שאתה מסתכל על זה ואתה לא מאמין למראה עיניך שזה באמת קורה והם עוד אומרים את זה לפרוטוקול. מה לעזאזל הם אומרים כשהם לא מדברים לפרוטוקול? אתה יודע, במושב הזה התעסקתי הרבה בתקשורת ואני מה זה לא אוהבת את זה. אני עשר שנים כבר שליחת ציבור ואין לי עניין להתעסק בזה. אבל במושב הזה מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה למגר מזימות זדון, כמו המינוי ההזוי של רמי סדן ליו"ר הדירקטוריון של חברת החדשות ערוץ 10, כמו סיפור ההשתלטות של ערוץ הכנסת המצוין והניסיון להפוך אותו לשופר של נתניהו ושל אדלשטיין, כמו סיפור התאגיד. כי בסוף זה לא התקשורת, באמת זה על חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. באמת.
אלדד: אולי זה תמיד היה ככה, רק את הבושה הם איבדו עכשיו?
שלי: זה לא מדויק. מכיוון שיש מאחורי רקורד של כמה עשרות שנים עוד לפני הפוליטיקה בתקשורת, וכיוון שיצא לי לעבוד גם בשידור הציבורי, בקול ישראל, וגם בערוץ מסחרי, בחדשות ערוץ 2, אז לחצים תמיד היו. כבר ידעתי לחצים של פוליטיקאים וידעתי לחצים של בעלי הון. אגב, בסוגריים, אני אגיד שאלה של בעלי ההון יותר קשים משל הפוליטיקאים. אבל כאן זה כבר לא לחצים, פשוט סוגרים ופותחים כלי תקשורת לפי ראות עיניהם. באמת, אני לא נוטה להגזמות בעניין הזה ואני מנסה באמת להיות לחלוטין אובייקטיבית –
כספית: כן, הטקסטים מטורפים. רגב לא מתביישת להגיד שאין טעם להקים את התאגיד אם לא ישלטו בו, ואקוניס אומר לאיילת שקד שהם קיבלו שישה מפד"לניקים. שוקלים ומודדים את העיתונאים לפי לכאורה נטייה פוליטית. זה פשוט לא יאמן.
שלי: גם סופרים כיפות. זה עלבון. העשור האחרון קרה בו משהו מאוד טוב. באמת הייתה כניסה של עיתונאים מהימין, מה שהתקשורת מאוד צריכה, ובעיקר של כיפות סרוגות, בעיקר מהציונות הדתית. אבל הם עשו את זה בזכות, בזכות הכישרון שלהם. מדובר באנשים נורא מוכשרים.
אלדד: וזה עדיין לא מדעי, כי הם לא בודקים את הקוטר של הכיפות. צריך ללכת לפי סנטימטר מרובע פר משמרת ואז היינו יותר מדויקים.
שלי: לא, אני חושבת גם שזה עלבון לעיתונאים האלה. באמת, נכנסו עיתונאים נפלאים מהציונות הדתית, אגב בגללם כי שם הוסר האיסור במרכאות להתעסק בתקשורת.
כספית: נכון, וגם המשכורות הנמוכות בתאגיד קרצו יותר למגזר הזה, הסבירו לי. הם פשוט נענו בהמוניהם והתקבלו, וטוב שכך.
שלי: כן, אבל כנראה שזה לא מספיק שהם ימניים. תבינו, זה לא אידאולוגי. זה לא ימין ושמאל. הם צריכים להיות משרתיו של נתניהו. אם הם במקרה ימנים שמצביעים למפלגה אחרת, הם גם פסולים."

להאזנה לראיון המלא: