תזכורת: מפלגה זקוקה לערכים

21 באוקטובר, 2016

בעקבות מותו של יריב בן אהרון: על הנתיבים הרעיוניים שאם לא נלך בהם - נמות כמפלגה, על יהדות חילונית, סוציאל דמוקרטית, ציונית, שיוויונית והומניסטית, איך מצטרפים אליה, ודברים של אוהביו לזכרו. על השיח המזרחי המוכחש והמודחק, ועל חטיפת ילדי תימן. וגם: למה הגברים הפוליטיקאים לא מצטלמים אף פעם במטבח

 

 

שלום לכם חברות וחברים,

 

תזכורת: פוליטיקה זו לא מטרה. פוליטיקה היא כלי למימוש השקפת עולם. כשנשארת רק הפוליטיקה, היא סתם כלי ריק ודוחה.

תזכורת שניה: מפלגה זקוקה לערכים. נכון, לא כל מפלגה. יש מסגרות אקראיות שנישאות על טרנדים, או על אדם אחד. אבל למפלגת העבודה אין תקומה, אין עתיד, ויותר מזה, אין זכות קיום בלי תשתית אידיאולוגית.

בואו נדבר על נתיבים רעיוניים שאם לא נלך בהם – נמות כמפלגה.

אחד שאמנם חי ופועם, אבל ננטש בצורה מופקרת בידי דור פוליטי שלם, ומשוקם כעת בזכותו של דור צעיר ומופלא: היהדות החילונית, הסוציאל דמוקרטית, הציונית, השיוויונית, ההומניסטית. מותו העצוב השבוע של יריב בן אהרון, חוקר הדרך הזאת בתנועת העבודה ומנחילה, הוא גם, מעבר לצער על לכתו של אדם אהוב ומקסים – הזדמנות לשוב ולחבר אתכם לעולם מופלא, תוסס, מתחדש.

ושני, גם הוא חי ופועם ומתעצם, ושוב בזכותם של חבר'ה צעירים – אבל מפלגת העבודה פוחדת ממנו פחד גדול: השיח המזרחי. הוא, בניגוד לראשון, מעולם לא ננטש כי מעולם לא התרחש אצלנו.

יריב בן אהרון איננו. לא סלב, לא עסקן, נטול אגו, נטול תאוות פרסום, וגם לא היה לו "מפקד" (חיריק באות מ'). אבל יריב, שהלך לעולמו בשבת לפני שבוע, והוא בן 82, היה אחד האנשים החשובים והמשפיעים בתנועת העבודה. ולא, לא מדובר בשם מהעבר. מדובר באדם שעד יומו האחרון היה מחנך, כותב, הוגה ומשפיע עמוקות על השיח העכשווי בקרב צעירים ומבוגרים ערכיים ששותפים להשקפת עולמנו.

העגלה החילונית המלאה. ישראליות חילונית גאה, מוסרית ומנומקת, יונקת משורשים יהודיים ואוניברסליים כאחד - עליה עמל יריב כל חייו. כי מעבר לסיסמאות בחירות, לכוכבים הזורחים ונופלים, לטרנד, לקומבינה, לדיל התורן – תנועה כשלנו זקוקה לפני הכל לאידיאולוגיה סדורה ועמוקה, שגם מכילה את ההיסטוריה שלנו כעם, אבל גם מתחדשת כל הזמן. וזה מה שיריב עשה: הוא טווה את החוט המקשר שבין היהדות, הציונות, ההומאניזם, הסוציאל דמוקרטיה, האוניברסליות.

אביו הידוע, יצחק בן אהרון, היה מנהיג, אידאולוג וסוציאליסט סוער ואקסצנטרי. בנו יריב לעומתו היה איש שצעדיו בעולם היו צעדים שקטים, והשפעתו העמוקה על רבים היתה מתוקה ומפוייסת. עמוק וצנוע, אינלקטואל וסקרן. כל חייו הוא עמל, באפטימיות, על עיצובה של יהדות חילונית עמוסה בתוכן של אמת. עגלה מלאה. מלאה בערכים עתיקים ומתחדשים כאחד.

הוא האמין בטוב שבאדם ובשוויון בין בני אדם, והשפיע עמוקות על השיח העכשווי של תנועות הנוער, של המכינות הקדם צבאיות ובראשן מכינת רבין, ושל עוד רבים, ואני ביניהם. לפוסט המלא שלי בפייסבוק הקליקו על התמונה של יריב מלמד את בוגרי מכינת רבין:

 

 

האדם מחפש משמעות. דני זמיר, מייסד מכינת רבין והיום גם היו"ר של כלל המכינות הקדם צבאיות (דתיות וחילוניות) הטמיע את כתביו ואת עבודתו של יריב בתוך ההכשרה החינוכית והערכית של מכינת רבין, שלוחותיה ובוגריה. הוא ספד ליריב: "... בשבילי ובשביל רבים מחבריי הפרידה מיריב היום היא פרידה מהאדם המשמעותי ביותר עבורנו, שאני לפחות חייב לו באופן ישיר את חיי הבוגרים כאדם שמחפש משמעות, ושבעזרתן מצא את הכלים לסלול דרך עם אחרים. יריב היה והנו הבנאי המצפן והאדריכל של הדרך הזו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

נוח על משכבך בשלום יריב, נבכה לכבודך בסיפורי האהבה של ברנר גם ביום שישי הבא, ואני מבטיח לך אישית, כפי שכבר הבטחתי לך בחייך יותר מפעם אחת, שאין לך מה לדאוג. (אפילו שזה לא עזר ולא יעזור ותמשיך לדאוג). לעולם לא נאמר נואש מהמאבק לקיומה של חברה הוגנת והגונה של יהודים וזרים בארץ הזו, כי אחרת אתה עוד עלול מאד להתאכזב".

ההספד המלא של דני מופיע בעמוד הפייסבוק של יריב בן אהרון, שאני מאוד ממליצה להכנס אליו ולהיחשף לתכנים שלו. הנה:

 

סלידה מבמות וגינונים. והנה קטעים מההספד היפיפה של בנו של יריב, אבישי בן אהרון, היום רכז תנועת החלוץ: "אבא שלי המתוק והאהוב, אני מתקשה למצוא מילים להפרד ממך, אני מרגיש שגם כשאתה כבר לא כאן פיזית אני עדיין מוקף בנוכחותך... בבית שלנו חיפשו אמת, אמת במפגש, בשיחה, במגע, ברוח, בקהילה ובעם. אמת שורפת, אמת מכאיבה, קילוף מסכות ושכבות, ממילים ואנשים...

כשרציתי להעליב אותך הייתי מאשים: אה, באמת תודה שהרמת את הראש מהספרים ויצאת מחדר העבודה. נעים להכיר. אבל עם השנים למדתי כמה מסירות, כמה תעצומות וכאבי יצירה וכמה תחושת דחיפות וערך הניעו אותך בעבודתך. כמו אמן-זמן שמתאמץ לאחות קרעים היסטוריים, אנושיים ורעיוניים, שמרגיש שאם הוא ישחרר רק לרגע, אז דברים שאסור שישכחו לעולם עלולים להאבד לבלי שוב.

אבא שלי אהוב, יש בי צער מסוים שלא זכית למספיק הכרה למפעל האדיר שאתה מחלוציו וממבשריו, שהסלידה שלך מבמות וגינונים, וגם מכח, מנעה ממך חלק מההוקרה שהגיעה לך, עוד בחייך. אבל השארת לנו נכסים, לא דברי מתיקה, אלא חמרי בניין ליצירה רוחנית חברתית שמעוגנת עמוק ואיתן בתוך תרבות עמנו וארצנו." להספד המלא של אבישי, לחצו כאן והכנסו לעמוד הפייסבוק של יריב:

 

והנה פוסט שהעלתה אוריה כספי, מנהלת ההדרכה והצוות החינוכי בבית אלון (ובעבר העוזרת הפרלמנטרית שלי), ובו גם דברים שיריב כתב עלי, וגם שיחה של יריב עם אביו יצחק בן אהרון: http://bit.ly/2eAOVlR

 

כך נראית שבעה בלתי רגילה על אדם בלתי רגיל: 

 

אני השתתפתי בשיעור של הרב גלעד קריב, שניתח את "שורשי יניקה" של יריב, ובחן את היחס לעמי העולם ולגר במקורות. היה מרתק. בהקלקה על התמונות תוכלו לצפות בשיעור:

 

 

 

תרופה נגד דכדוך ושקיעה ברחמים עצמיים. במקום קריאה להתפקדות השבוע (אבל לא בסתירה!) אני ממליצה לכל מי שעוסקים במלאכה הלא פשוטה של הכנסת תוכן וערך לחיים הפוליטיים (אופק, המשמרת, חוגים, סניפים, תאים), במיוחד בתקופה הפוליטית העכורה היום, להתחיל מהבסיס, ולהתחבר לתכנים המסעירים והעמוקים שיריב עמל עליהם כל חייו, או מה שהוא כינה "לחזק את הרוח לקראת יום המעש הבא". זה מעניק פרספקטיבה ותכלית. הנה כך תוכלו ליצור קשר:
למדרשה באורנים יש קבוצות לימוד, פרטים בפייסבוק ובניוזלטר שלהם.

עמותת הבוגרים של מכינת רבין מקיימת מגוון של פעילויות ודרך הפייסבוק והמייל אפשר לעקוב ולהצטרף.

חוג תלמים, החוג הציוני הסוציאל דמוקרטי על שם ליעד גולן ז"ל שהקימו בוגרי מכינת רבין במפלגת העבודה.

תנועת החלוץ, שכרגע מתמקדת בעיקר בשנת שירות.

זרעי קיץ - תכנית מעולה וכיפית לצעירים אחרי צבא, כל שנה בקיץ.

לעוד פרטים ולהצטרפות אפשר גם לפנות לרכזת של פעילות הצעירים במדרשה באורנים שבה פועלים מכינת רבין על שלוחותיה, החלוץ על שלוחותיו, עמותת בוגרי רבין וכל תכניות הבוגרים האחרות כמו תוצרת הארץ, זרעי קיץ, קהילות בוגרים ועוד, שמה ג'ילברט סנדל - Gilbert_s@oranim.ac.il.

 

 

השיח המזרחי. לא אז, לא עכשיו, לא אחר כך. תמיד תימצא הסיבה להתכחש לסוגיה המזרחית, לקרוא לה "השד העדתי" ש"בתוך הבקבוק". להתנכר לעוול, להדרה, להסללה, למתאם הבלתי סביר בין מצב סוציו אקונומי ובין מוצא. להתייחס לקללות הגזעניות המוטחות בכיכרות במזרחיים כאל "פליטות פה" מצערות ותו לא. ואצלנו במפלגה עסקים כרגיל: לא עכשיו. ולא רק כי זה מוכחש, ולא רק כי זה כאילו נגמר, אלא לא עכשיו כי תמיד יש תירוץ. לא עכשיו כי זה עוזר למנחם בגין, לא עכשיו כי זה משרת דרעי, לא עכשיו כי מירי רגב, לא עכשיו כי הציבור "שלנו" מרגיש מותקף, לא עכשיו ילדי תימן כי ככה את עוזרת לנתניהו.

 

אז כן עכשיו. שום הכחשה והדחקה וקריצה לא ירפאו את הפצע. זה שיח מרכזי וחשוב ואמיתי בחברה הישראלית. יש לנו חובה מוסרית לקחת אותו על עצמנו. וגם כאן קם דור מזרחי צעיר שאין לו חשק להיות "מזרחי טוב" ובשנים האחרונות מקיים שיח תרבותי ופוליטי עמוק, ואינטליגנטי, ואמיץ. למזלנו הרב הוא קורה גם אצלנו בבית.

 

למרות שאני בחופש, לא יכולתי להחמיץ את ארוע סוכות של החוג המזרחי במפלגת העבודה, שיסד קובי קיסוס, מורה ומחנך מחונן שעשה הסבה למשפטים (ומתחיל לעבוד בסנגוריה הציבורית, איך לא). החוג פועל כבר ארבע שנים, והוא שואב אליו חבר'ה מדהימים, כמו נעמה לזימי שלנו, ועוד רבים וטובים. הארוע המוצלח שהיה אמש בחולון (קובי הוא גם המזכיר החדש של סניף חולון), אירח בסוכה את עמותת עמר"ם שעושה עבודת קודש בכל הקשור בילדי תימן החטופים. עוד פצע שאין להכחישו, עוד טרגדיה שיש להכיר בה בלי לגמגם, עוד צדק שחייב להיעשות עם מי שחוו את הזוועה של חטיפת ילדיהם ופשוט לא האמינו להם. אני עוסקת בזה הרבה שנים, הנה תזכורת: http://bit.ly/2ed9y9G

הנה כאן בסוכה ועם קובי ונעמה:

 

 

בסוכה דיברו גם שלומי חתוכה ונעמה קיטעי – ממובילי המאבק בשנים האחרונות. צפינו יחד בפרק מהסדרה נביאים מבצע עמר"ם, של היוצרים אלעד בן אלול ויוסי באומן. בהשתתפות מעיין נהרי, שלומי חתוכה והזמרת נטע אלקיים, ועם מוסיקה נהדרת של עמית חי כהן. אני ממליצה, מאוד, בעצם ממש מבקשת, שתצפו בפרק שבו צפינו יחד (ולא נותרה עין אחת יבשה), לחצו: 

 

גברים, למטבח. מתוך עולם הפוסטים בפייסבוק של הפוליטיקאים הגברים עולה עולם ניאנדרטלי ישן נושן. בעולם הזה רגלם אינה דורכת במטבח, שהוא כידוע נחלתה של האשה, בעוד הם עוסקים בדברים החשובים באמת (כי גבר, כשהוא כבר במטבח, הוא שף, או מינימום "בשלן", ולא סתם מאכיל את המשפחה). זה מסוג הדברים שחולפים ליד העין ולא מעוררים תשומת לב, אבל מהווים עדות חיה לאחד ממחוללי אי השוויון המרכזיים בעולם העבודה: העובדה שנשים עובדות נושאות על כתפיהן שתי משרות – בבית ובחוץ, וגברים, ברובם – לא. אז התגברו נא על הרתיעה ממי שחולקות אתי את התמונה שהעליתי יחד עם הסטטוס הזה:

 

"הייתי רוצה לראות פוליטיקאים בכירים גברים מעלים תמונות שלהם במטבח. מבשלים, לא אוכלים. לא, באמת. כי זה לא שהם לא מדווחים לנו על פעולות הפנאי שלהם. הם כן מעלים תמונות של עצמם רצים, שוחים, רוכבים, שרים, עם הילדים, מטיילים, מתחפשים, בונים סוכה, מחזיקים לולב, מחזיקים אתרוג, תמונות של עצמם כשהיו צעירים, תמונות במעיינות, ביערות, בים
אז מה הקטע עם הבישול

 

עם כל הסטטוסים החינוכיים, המוסרניים והחגיגיים על מנהג האושפיזים בסוכות, ראבק, לאושפיזים נותנים גם משהו לאכול, לא? אז מי מכין בשבילם את האוכל? גמדים קטנים? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק ב – 15% ממשקי הבית יש שוויון מלא בחלוקת העבודה בבית ומחוצה לו. יהיה משמח לדעת שיש כמה פוליטיקאים גברים ששייכים ל – 15% האלה. אז יאללה למטבח. החג עוד לא נגמר."

 

 

בין התגובות שקבלתי לפוסט היו גם כאלה שתבעו את עלבונו של פוליטיקאי אחד שאין לו בעיה להצטלם במטבח. סליחה איתן!

 

על ההתנהלות המזוויעה, הצינית, הרודנית והגחמנית של נתניהו בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד השידור הציבורי – עוד ידובר רבות, וננהל מאבק. בינתיים רצף התייחסויות שלי ושל אחרים בטוויטר (פתחו גם אתם חשבון בטוויטר!)

 

 

 

 

 

 

שבת שלום, חג שמח,

 

שלכם,

שלי