שלי סגירת תאגיד השידור: "אין בזה טיפת היגיון. מייחלת ומתפללת שההתקף הנוכחי יהיה מאחורינו"

3 בנובמבר, 2016

שלי נאמה במליאת הכנסת בדיון בנושא תקציב המדינה, והתייחסה לניסיונותיו של ראש הממשלה לסגור את תאגיד השידור הציבורי. לצפייה בדבריה המלאים:

תוכן הדברים המלא:

גברתי היושבת-ראש, חברי חברי כנסת, האם ראש הממשלה בנימין נתניהו טרוד במחשבותיו ברגעים אלה בסוגיית התקציב שאנחנו דנים עליו? האם הוא מגלגל בראשו את הסעיפים של חוק ההסדרים? האם הוא מוטרד מהקיצוץ הרוחבי? האם הוא חושב על הסוגיה האירנית, על האיום האירני? האם הוא חושב על הפערים בין עוני לעושר, על הבעיה הפלסטינית, על ביטחון ישראל, על עוד אלף ואחד דברים?
לא, יש רק עניין אחד שראש ממשלת ישראל, אחת המדינות המורכבות והמאוימות בעולם, חושב עליו יום-יום ושעה-ושעה, 60 דקות בשעה: איך הוא יסגור את תאגיד השידור הציבורי. בחלומות הלילה הוא מתעורר מבועת – איך אסגור את תאגיד השידור הציבורי. שנתו טרופה עליו בלילות, אין דקה שהוא לא חושב על זה.
זה כל כך מטורף וכל כך נטול היגיון וכל כך שקוף וכל כך בוטה וכל כך מביך וכל כך מקומם. בכל פעם נראה שנשבר איזשהו שיא, אבל אנחנו עדים שוב ושוב לשיא חדש.
זה לא רק ארדואניזציה של התקשורת. גם ברמה האישית, כמו איזה מונרך שפשוט מאבד את זה ברגע שלא משתחווים אליו שלוש פעמים ביום, ואז הוא נתקף בהתקף של זעם ושובר דברים ואף אחד לא מבין את התנהלותו.
תחשבו לרגע אחד אם בסקטור הפרטי היה קורה דבר כזה. מפעל מאוד גדול היה נסגר, נגיד, בשפה העסקית, כי יש לו הפסדים מסוימים, והיו מפטרים את כל עובדיו במחי יד, ומודיעים שבמקום המפעל שנסגר מקימים מפעל חדש לחלוטין, לאותה מטרה בדיוק, עם אותן משימות בדיוק, אבל פשוט מפטרים את כל העובדים, זורקים אותם הביתה ומביאים עובדים חדשים במקומם. והיו הרבה ויכוחים סביב זה, אבל המפעל בסופו של יום היה נסגר והיה קם מפעל אחר במקומו.
ואז, יום בהיר אחד, המנכ"ל היה מתעורר בבוקר ומגלה שבמפעל החדש, שעליו הוא תלה את תקוותו, לא מדברים עליו יפה מספיק. מברכים אותו אמנם ב"בוקר טוב, אדוני" מדי בוקר, אבל לא ב"בוקר טוב, אדוני המלך". ואז הוא מחליט בעצם לסגור שוב את המפעל החדש ולהחיות את המפעל שהוא סגר. הרי היינו אומרים שהבן אדם איבד את זה לחלוטין אם זה היה קורה בסקטור העסקי. אבל זה קורה במדינה, לנגד עינינו, בלי טיפה אחת של היגיון.
לפעמים נראה שזה כבר איזה צורך אישיותי כזה, בכל פעם לפתח אובססיה לאיזה מטרה שגויה לחלוטין, לפעמים מוזרה, לפעמים שולית, ולא לנוח ולא לישון עד שהוא לא ינצח באותה מטרה לא צודקת, לא נכונה, לא כלכלית, הפסדית, לא הגיונית, איזה גחמה של רגע – והכול על פי איזה צו עריץ ולא מוסבר, ואין שום דבר שמטילים עליו וטו ואין שום דבר שאי אפשר להשתמש בו באותו קרב לא ברור שכולם עומדים ומשתאים.
אגב, שמעתי שבמהדורת החדשות אמנון אברמוביץ' דיווח שראש הממשלה הסכים למנות ועדה וקצת לדחות את זה, כי הוא עשה סקר וגילה שהציבור נגדו. בדיוק, אגב, כמו בפרשת השבת המדומה, שלא הייתה ולא נבראה, עם הרכבת, כשהוא היה נחוש בדעתו לפטר את השר ישראל כץ אבל אז הוא עשה סקר וראה שהציבור לא ממש אתו. אז יש רק דבר אחד שעוצר את הגחמנות המטורפת הזאת, וזה סקר דעת קהל. אז תודה לאל שיש סקרים.
אבל מעבר להיבט האישיותי של הצורך הבלתי נשלט לאחוז כל פעם באובססיה אחת ולחפור בה ולחפור בה, אני אומרת, בסדר, אף אחד מאתנו לא מושלם, לכל אחד מאתנו יש אי-אילו בעיות או מגרעות או התנהלות שלפעמים אחרים מרימים עליה גבה. אבל למה על חשבון אזרחי מדינת ישראל, לעזאזל? למה על חשבוננו? למה על חשבון הדברים החשובים ביותר? למה כל המדינה צריכה להיות אחוזה באותה סערת אובססיה יחד עם מה שמתרחש בתוך ראשו של ראש הממשלה? אין בזה ולו טיפה אחת של היגיון. ואני מייחלת ומתפללת שההתקף הנוכחי יהיה מאחורינו במהרה. תודה רבה.